יום ראשון, 23 במאי 2010

שבוע 35

זמן

שבוע 34 כמעט 35

זמן ארוך - שתים בלילה, אני שוכבת ערה במיטה. על הגב, הלכתי לישון בסביבות עשר, נרדמתי די מהר ועכשיו התעוררתי.

אני כבר יודעת מה יקרה בשעות הקרובות. זה קרה אתמול, ושלשום, ובלילה שלפני זה, וזה יקרה גם מחר ומחרותיים בסבירות די גבוהה.

וזה מתחיל, בהתחלה בזמזום איטי, אחורי כזה, מזדחל בחלק הפחות מודע של הראש, מחשבות, מחשבות מחשבות, ואז אחרי כמה דקות אני מגלה שבעצם החלק של השינה הוא ממני והלאה, ואני חושבת, מנתחת, מגלגלת תסריטים, מחליטה החלטות, בוחנת אופציות, ומפעילה את הראש בהמון המון המון מחשבות.

בשלב מסויים אני עוצרת את עצמי, די, מספיק, ש ק ט, ומנסה לחזור למקום השקט, זה שיאפשר לי לחזור לישון, אני ממקמת את עצמי על המרפסת בקומה השניה בגסט האוז בתאילנד מול הים, מסתכלת על הגגות של הבונגלוס ים למטה, עוברת על הפרחים מצידי השביל, מתעכבת על הערסל הקטן ועל הכורסאות הנוחות ומגיעה עם המבט עד המסעדה על חוף הים, איפה שיש את העץ שאם נשכבים מתחתיו בסביבות אחת עשרה בנקודה מסויימת, משעה שתים עשרה ועד שלוש יש יחסית צל. אני רואה את המסאג' ליידי, מסתכלת לכוון שלי, ומסמנת לה שעוד מעט תגיע אלי, פורשת את הלונגי ונשכבת עליו מתמכרת להרגשה של החול החם והדק ששוקע מתחתי. אני עוד לא ערה לגמרי מאתמול, והגוף אוסף את עצמו חזרה, מתארגן ליום החדש. באופק אינסופי מולי הים, הצבעים שלו כחולים וסגולים בגוונים שבכלל אי אפשר לתאר, בלילה יש בו קטנטנים זוהרים כאלו ששוחים והופכים אותו לחגיגה אמיתית.

אני מרגישה איך השלווה, השלווה של החופש המוחלט, בלי מחויבות, החיים של הרגע מתחילה לטפס בתוכי ולהרגיע אותי ומאפשרת לעצמי להפסיק להתאמץ כל כך כדי להרגע ואז, ברגע אחד של חוסר תשומת לב, בשניה אחת של הסטת מבט אני מגלה שאני שוב במיטה בבית עם מחשבות וסידורים ודברים שצריך לעשות ושעשיתי ותזכורות בטלפון כדי לא לשכוח ובדשיקה שאכן שמתי את התזכורות, אולי כדאי לשים עוד כמה כדי שאזכור אם שכחתי בפעם הראשונה, ומחשבות ותכנונים על איפה ומתי ואולי ולמה ואיך וצריך ורצוי וחייבים ושוב יש לי רעש רעש רעש בראש.

אני מסתכלת על השעון, כבר שלוש ומשהו, התקתוק של השניות מהשעון מלווה אותי.

בשלב מסויים שומעים את המואזין, מהכפר ליד, ואני חושבת לעצמי שעכשיו כבר באמת אין סיכוי שאצליח לחזור לישון, אבל איפהשהו כשמתחילות הציפורים אני מצליחה לשקוע שוב אל שינה לעוד שעה שעתיים.

וכך כל לילה, וכל לילה מחדש אני מנסה להרגע ומגלה שהמחשבות מזדחלות לי פנימה, ושוב מנסה להרגע ושוב הן מגיעות, ושוב ושוב, עד שצד אחד מנצח בתחרות, עד שהחצי העייף מכריע ושולח אותי שוב לישון עוד קצת.

והזמן בשעתיים וחצי האלו ארוך מאוד.

ומתסכל מאוד.

ומכעיס מאוד.

זמן קצר- אני בשבוע שלושים וחמש כמעט, יש לי עוד שלושה שבועות עד הלידה, פחות או יותר.

אני מתלבטת, אם להזמין תור לניתוח יום אחרי הכניסה ל38 או ארבעה ימים אחרי. מה הייתרון של כל אחד. ברור לי שכמה שיותר זמן רחם עדיף, אבל הניסיון שלי מהלידות הקודמות מדבר על תחילת שבוע 38. ואולי בכלל עדיף לי לחכות לצירים ואז לגשת לניתוח, ואני מתלבטת איך לעשות את זה, מתי לעשות את זה ואיפה לעשות את זה (באיזה בית חולים) והזמן נוזל לי בין האצבעות ובורח, וצריך לעשות לפני הלידה עוד כל כך הרבה, ואין לי מתי. בעבודה להעביר חפיפות, לסדר, לרוקן את המחשב מדברים להוריד את התמונות מהקירות לסדר, בבית, להכין ולקבל ולסדר ולהתכונן. והשאננות הזו שהכל יהיה בסדר, מפחידה כל כך.

החיים עומדים להשתנות לי, לחלוטין, שום דבר שאני מדמיינת, שום דבר שאני מתכננת, שום דבר שאני חושבת עליו בשעות המתות האלו בלילה לא יכול להכין אותי לזה, לא יכול לצפות מה יהיה, והזמן של החיים הקודמים, אלו של עכשיו, והחיים הבאים אלו של עוד כמה שבועות מתחיל להתנגש לי, להצטלב, להתמוסס אחד לתוך השני.

זמן אמיתי – אני יודעת, שלא משנה מה, ולא משנה איך, ולא משנה כמה, הוא יעבור, ויגיע הזמן. והכל יקרה.

יום שני, 17 במאי 2010

שבוע 33

שבוע 33

בשלות של אתמול

אתמול עצרתי ליד עץ אפרסקים וקטפתי לי אחד, הוא היה בשל, בשל ונפוח ועגלגל ומלא פיתוי

נעצתי בו את השיניים, בשנייה הראשונה היה קשה לבתק את הקליפה המתוחה אבל מייד אחר כך שקעתי פנימה אל הפרי המתוק.

בשלות של טבע, בשלות מזמזמת רוחשת תוססת.

אני מרגישה את הבשלות הזו מתקרבת אלי, אני עוד לא שם, נכון, אני מתוחה כאילו לא יכולה להכיל עוד, אבל אני יודעת שזה אפשרי, ושאכיל עוד יותר, ושאהיה בשלה עד כדי להתפקע.

אתמול גם עשיתי מסע קניות קצת מטורף וחזרתי הביתה עמוסה בארונות ושידות ווילונות וכל מה שדחיתי בקניות לבית מאז שעברנו אליו לפני שנתיים וחצי. עכשיו רק נשאר לחבר הכל ולתלות הכל ואני תוהה את מי אנדב למשימה שביומיום הייתי עושה לבד בלי בעיה אבל עכשיו מתחילה להיות בעייתית לי ולו בגלל הכדור הזה שתקוע לי בפרונט ומפריע בגישה לדברים.

אתמול גם הרגשתי, לראשונה אחרי המון זמן שאני סומכת על הגוף שלי, אשכרה סומכת עליו.

זו הרגשה מוזרה ולא מוכרת. ומאוד, אבל מאוד מפחידה.

אחרי שני הריונות שבהם לא סמכתי עליו בכלל, הפעם איכשהו ומשום מה הכל בסדר בינתיים (טפו טפו טפו כמובן) וזה מפחיד, מבעית אפילו, כי אין לי על מה להיתלות עם הפחד.

אתמול גם תקפו אותי הצירים המדומים בצורה חזקה יותר. אלו לא צירים, אבל זו בהחלט הרגשה מצמיתה שתופסת את כל הגוף לכמה שניות ומשתקת אותי. לא כאב, אלא הצמתה. אין לי מילה טובה יותר מזו למרות שזו לא עברית בשום צורה.

אתמול הבנתי שההריון הזה בעצם התחיל בשל יותר. מוכן יותר, רגוע יותר, נשי יותר.

אתמול גם הגזמתי, קצת עברתי את גבולות הטעם הטוב לפעילות בהריון מתקדם.

ועדיין

אתמול היה לי כיף. מאוד.

בערב נפלתי שדודה למיטה, רגליים למעלה תנוחת הפיל.

אבל...

מסופקת.

יום רביעי, 5 במאי 2010

שבוע 32

שבוע 32

היא התהפכה. הראש למטה לא שזה משנה כי הרי היא תצא, כך או אחרת בניתוח. אבל זה לפחות הוריד קצת את הלחץ מהנקודה הכואבת בצד ימין למעלה.

והיא זזה, המון וכל הזמן. בלי קשר למה שאני אוכלת או לא אוכלת. כל הזמן זזה

והיא גדלה, הולכת וגדלה, והבטן שלי כבר חד משמעית ונוקבת קדימה והיא בתוכה וזזה, אמרתי זזה? לפעמים זה נראה קצת כמו הנוסע השמיני, התנועות העגולות האלו שמזיזות את הבטן מבפנים.

והיא אמיתית, או לפחות מתחילה להרגיש כאילו היא אמיתית, ו 32 זה כמעט כבר אחרי אזור הסכנה, וזה פתאום מתחיל להיות מוחשי. שישה שבועות... עוד שישה שבועות...

א מ א ל ה

וכלום עוד לא מוכן, וכלום עוד לא מאורגן והבית בבלגן מוחלט ואין מקום לשום דבר ויש כל כך הרבה דברים לקנות ולסדר ולהכין ולבנות, ורציתי להספיק לצבוע ולשים מדף בסאלון, ולבנות את הדברים (שעוד לא קניתי) מאיקאה, ולסדר איזו הכנה של חדר אולי, ולדבר עם הגדולים (משעשע איך שניהם הפכו להיות גדולים, עד עכשיו היה הילדים, או הגדול והקטן) ולהחליט על סידורי השינה, וגם בעבודה יש מליון דברים לסגור ולסיים ולהכין.

אחחח הנסטינג מכה בי במלוא עוזו, ואני נשאבת פנימה מלאת אנרגיות שלא היו לי לפני שבועיים מאפשרת לקינון הזה להפעיל אותי ולאפשר לי לעשות.

הרופא אמר לי להוריד הילוך כששמע שבל"ג בעומר עוד הספקתי לארגן מדורה לילד אחד ולנסוע למרכז למדורה אחרת לחבר, ניסיתי להסביר לו שזה נקודתי ובמקרה היו לי יומיים כאלו לחוצים וגם הערב אני עוד יוצאת בקטנה עם חברה אבל זה באמת לא להשתולל, וביום שלישי אני בקפיצה קטנטונת למרכז עם הילדים וגם בשבת, וממממ בעצם גם בראשון, וכל זה בלי קשר לעבודה שמה פתאום שאעזוב ואפגע בחופשת לידה ופיצויים?, אבל זה באמת לא אומר כלום, כי יש כל כך הרבה להספיק ולעשות ולהכין ולסדר ולסיים וזה אוטוטו מגיע, עוד שנייה, שנייה ורבע - אני מושבתת.

אתמול הילדים ואני היינו ביום כיף ב"ארץ תלאביב". הזמן ברח לנו בין האצבעות והיה לנו מאוד כיף יחד. עשינו סיור באוטובוס האדום (מומלץ גם למקומיים, מאוד משעשע להקשיב לאמירות של הקריין שמתארות אותנו ואת תל אביב כאומה נפלאה, וגם נותנות קצת ידע) וביקרנו במרכז המבקרים של הדואר (גם מאוד מומלץ, היה כיף הילדים נהנו ולמדנו) וגם, בהיותנו פרובינציאלים גליליים כמו שאנחנו בילינו כמה שעות בעזריאלי כולל ביקור חובה באותה חנות שלא מזכירים את שמה אבל חייבים להיות בה. ואפילו לא היה המון תור ולא היה המון לחץ.

בקיצור, נהנינו, היה לי כיף איתם ואני מעכשיו מתגעגעת אליהם כבר כי הרגעים האלו של האינטימיות שיש לי איתם עכשיו, כשהם גדולים כאלו, לא יחזרו בתקופה הקרובה כשאהיה מותשת ועייפה ועם תינוקת תובענית תלויה על הציצי. הם באמת נפלאים.

אז זהו, הקינון כבר כאן, ואני מרגישה שמנה ונהדרת.
מה שלא אומר, בשום צורה, שמחר ארגיש כך, אבל אני חיה את הרגע, אין לי עוד הרבה...