יום שני, 28 בספטמבר 2009

יאללה קדימה

זה לקח זמן
זה לקח הרבה מאוד זמן.
אחרי שני בנים רצינו בת אז קראתי בכל מני מקומות ברשת כל מני מתכונים לבנות.
אני יודעת. זה הגדיל י את הסיכויים לבת בערך בחצי אחוז, אבל ניסיתי. התחלתי למדוד חום כל בוקר כדי לעקוב אחרי הביוץ שי, ספרתי ימים מוסת לוסת, בימים שבהם היה סיכוי להכנס להריון הקפדתי לא להנות מדי כדי לא לשנות את החומציות של הנרתיק וכולי.
לא הסכמתי לכפות על עצמי את הדיאטה הסזיפית שמבטיחה תוצאות. זה נרא הלי מוגזם, לא להנות ממין וגם לא להנות מאוכל, גדול עלי. אבל ניסינו, וניסינו, ועוד חודש, ועוד אחד, והריון לא קרה.

כבר התחלתי לחשוב שאני זקנה מדי, שהוא זקן מדי, שמשהו לא בסדר. אפילו חשבתי שהעולם אומר לי שכנראה לא כדאי, אבל החלטנו שממשיכים לנסות עד שאני בת ארבעים. יקרה יקרה, לא יקרה, כנראה באמת העולם אומר לנו משהו. ואולי הגיע הזמן שנעבור לשרואלים ונתחיל לעשות מדיטציות.

הרופא שלי לא היה מודאג, חכי, זה לוקח זמן. את לא צעירה. אבל אני לא דואג.
אבל הסביבה, שידעה שאנחנו רוצים תינוק דאגה לשאול מה קורה, ואם יש התקדמות, ואולי כדאי שנלך לבדוק למה א קורה כלום ואולי "נעזור" קצת לתהליך הטבעי.

הפריות לא באו בחשבון, לא רצינו להכניס את עצמינו להזרקות של הורמונים וכולי, אבל עשיתי צילום רחם (חוויה לא נעימה בעליל) והוא עשה בדיקת זרע (חוויה לא נעימה בעליל גם לו) וחשבנו אולי כדאי כן לתת תמיכה קטנה לתהליך, לא הורמונים, אבל אולי השבחת זרע והזרקה שלו פנימה.

כמו כל ההחלטות גם זו לקחה לנו זמן, ובסופו של דבר קרה ששנה וקצת אחרי שהוצאתי את ההתקן הוסת שלי אחרה.

אין אצלי כאלו דברים. זה לא קורה. כמו שעון כל 28 ימים באותה שעה ובאותו יום בשבוע היא הגיעה. ופתאום, איפהשהו אחרי סוכות, אין.
דממה.
שקט.

אמאלההה איזה פחד.

בעלי היה בחו"ל במסגרת העבודה ולי לקח יום או יומיים לקנות את הבדיקה הביתית ולעשות אותה.
כתוב שם, בבדיקה, שצריך לחכות דקה. תוך כמה שניות התשובה הופיעה לי בצורה חדה וברורה על המסך הקטן.
אני בהריון!!!

צילמתי את המקל הקטן, צילמתי אותו שוב כי התמונה הראשונה לא יצאה טוב, ושוב כי לא ראו במדוייק, ושלחתי לו הודעת סמס עם התמונה.

מה עושים עכשיו???

הרופא שלי אמר לי לחכות עד יום חמישי ולעשות בדיקת דם, לבדוק את הורמון ההריון. עשיתי, אמרתי לו את התשובות בטלפון והוא אמר שאם זה הריון אז הוא מאוד צעיר. כאילו דה... ברור שצעיר, אני יודעת שצעיר, בסך הכל אני עם איחור של כמה ימים. הוא אמר לחכות עד יום ראשון ולעשות שוב את הבדיקה. חיכיתי עד יום שני, ועשיתי אותה שוב, הפעם, הערכים היו חד משמעיים. אני בהריון.
הוא אמר לי מזל טוב, וקבע איתי פגישה אחרי שבוע.

יום שלישי, 22 בספטמבר 2009

ארבעים בארבעים


אני זוכרת במדוייק את הסיטואציה שבה הודיע לי בעלי ש"הולכים על זה" ישבתי על האסלה בבית החדש עסוקה בעניניי כשהטלפון צלצל ועניתי לו

"הי מותק" (תודה לאל על המספרים המזוהים)

"יאללה, קדימה, נלך על זה" הוא אמר לי.

"על מה?" שאלתי לא מבינה למה הוא מתכוון.

"את יודעת על מה, נו. על זה... מה שאת רוצה... נו... תינוק..."

השתנקתי, אני הייתי מוכנה בשבע השנים האחרונות "ללכת על זה" לו זה לקח קצת זמן. הוא רצה שקודם נסיים לבנות את הבית, מה שלקח שלוש שנים בערך, נתארגן ביישוב החדש וכולי. פרה פרה. ובכלל למה למהר, יש לנו שני ילדים נפלאים מקסימים ונהדרים. בשביל מה צריך עוד אחד.

אחר כך, ככל שהם התבגרו המשמעות של תינוק חדש הפכה להיות גם ויתור על החופש שזכינו לו בשנים האחרונות. כבר אי אפשר לצאת לאן שרוצים מתי שרוצים, אפשר לקחת ספר ליד ולקרוא אותו, ישנים כל הלילה, כל מני פריוילגיות שתינוק חדש יקח מאיתנו.

מצד שני, ה"גדולים" כבר לא ממש צריכים אותנו ופתאום הבנו שהנה, עוד שניה והם עוזבים את הבית, והנה, עוד רגע ואנחנו כבר באמת זקנים מדי בשביל הריון ולידה, ואם נחכה עוד קצת עד שיהיה לנו מספיק כסף, עד נסתדר בעבודה ועד שנוכל להתפנות באמת לגידול עוד ילד נהיה בנ שישים.

בררתי איתו טוב טוב באותה שיחה ובעשרות השיחות שבאו אחריה שהוא באמת רוצה את זה. שזה לא בשבילי ובגללי, לא הייתי מוכנה לקחת על עצמי לבד את האחריות ללילות בלי השינה, להוצאות הנוספות בתקציב (בגיעה ישירה בסעיף בידור בתקציב שלנו שמאוד חשוב לו) וחס וחלילה את האחריות על זה שמשהו לא יהיה בסדר.

לקח לי עוד כמה חודשים להוציא את ההתקן, פתאום, אחרי שהוא הסכים, לא הייתי בעמדה המשוכנעת משכנעת שהייתי בה בכל השנים קודם. פתאום גם אני הבנתי שזה עומד להיות שינוי, ולא סתם שינוי, שינוי אמיתי ומהותי במבנה המשפחה שלנו. פתאום גם אצלי התחילו תהיות. למה בעצם, בגיל ארבעים אני צריכה לחזור למסיבות החגים בגן, לשיחות ההורים על פיפי צהוב וקקי ירוק, למה אני רוצה לחזור לכבלים האלו אל יצור חסר אונים תובעני ודי נודניק. למה היום, ממרום המבט הציני המפוכח שלי, על הורים שמתלהבים מכל פלוץ של התינוק המתוק שלהם, אני רוצה לחזור לאותו מקום ולהיות שם בעצמי.

מה יקרה לי, לחיים שלי, לקריירה שלי לחיי החברה שלי. החברים שלנו בגילינו, עם ילדים גדולים כבר, מה זה יעשה לחברות אם אנחנו פתאום לא נוכל לעשות כלום בגלל שיש לנו תינוק.

אבל, אחרי הרבה לבטים, ועוד כמה דחיות בסופו של דבר הוצאתי את ההתקן והתכוננתי נפשית להריון הקרב.