אני זוכרת במדוייק את הסיטואציה שבה הודיע לי בעלי ש"הולכים על זה" ישבתי על האסלה בבית החדש עסוקה בעניניי כשהטלפון צלצל ועניתי לו
"הי מותק" (תודה לאל על המספרים המזוהים)
"יאללה, קדימה, נלך על זה" הוא אמר לי.
"על מה?" שאלתי לא מבינה למה הוא מתכוון.
"את יודעת על מה, נו. על זה... מה שאת רוצה... נו... תינוק..."
השתנקתי, אני הייתי מוכנה בשבע השנים האחרונות "ללכת על זה" לו זה לקח קצת זמן. הוא רצה שקודם נסיים לבנות את הבית, מה שלקח שלוש שנים בערך, נתארגן ביישוב החדש וכולי. פרה פרה. ובכלל למה למהר, יש לנו שני ילדים נפלאים מקסימים ונהדרים. בשביל מה צריך עוד אחד.
אחר כך, ככל שהם התבגרו המשמעות של תינוק חדש הפכה להיות גם ויתור על החופש שזכינו לו בשנים האחרונות. כבר אי אפשר לצאת לאן שרוצים מתי שרוצים, אפשר לקחת ספר ליד ולקרוא אותו, ישנים כל הלילה, כל מני פריוילגיות שתינוק חדש יקח מאיתנו.
מצד שני, ה"גדולים" כבר לא ממש צריכים אותנו ופתאום הבנו שהנה, עוד שניה והם עוזבים את הבית, והנה, עוד רגע ואנחנו כבר באמת זקנים מדי בשביל הריון ולידה, ואם נחכה עוד קצת עד שיהיה לנו מספיק כסף, עד נסתדר בעבודה ועד שנוכל להתפנות באמת לגידול עוד ילד נהיה בנ שישים.
בררתי איתו טוב טוב באותה שיחה ובעשרות השיחות שבאו אחריה שהוא באמת רוצה את זה. שזה לא בשבילי ובגללי, לא הייתי מוכנה לקחת על עצמי לבד את האחריות ללילות בלי השינה, להוצאות הנוספות בתקציב (בגיעה ישירה בסעיף בידור בתקציב שלנו שמאוד חשוב לו) וחס וחלילה את האחריות על זה שמשהו לא יהיה בסדר.
לקח לי עוד כמה חודשים להוציא את ההתקן, פתאום, אחרי שהוא הסכים, לא הייתי בעמדה המשוכנעת משכנעת שהייתי בה בכל השנים קודם. פתאום גם אני הבנתי שזה עומד להיות שינוי, ולא סתם שינוי, שינוי אמיתי ומהותי במבנה המשפחה שלנו. פתאום גם אצלי התחילו תהיות. למה בעצם, בגיל ארבעים אני צריכה לחזור למסיבות החגים בגן, לשיחות ההורים על פיפי צהוב וקקי ירוק, למה אני רוצה לחזור לכבלים האלו אל יצור חסר אונים תובעני ודי נודניק. למה היום, ממרום המבט הציני המפוכח שלי, על הורים שמתלהבים מכל פלוץ של התינוק המתוק שלהם, אני רוצה לחזור לאותו מקום ולהיות שם בעצמי.
מה יקרה לי, לחיים שלי, לקריירה שלי לחיי החברה שלי. החברים שלנו בגילינו, עם ילדים גדולים כבר, מה זה יעשה לחברות אם אנחנו פתאום לא נוכל לעשות כלום בגלל שיש לנו תינוק.
אבל, אחרי הרבה לבטים, ועוד כמה דחיות בסופו של דבר הוצאתי את ההתקן והתכוננתי נפשית להריון הקרב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה