החלטנו לספר למשפחה. יש לאבא שלי יום הולדת וזו הזדמנות טובה לספר לכולם. הילדים גם התחילו להתלונן על זה שאמא תמיד עייפה וזה מעצבן. לא חס ושלום לדאוג לי, אלא להתלונן... ובכלל, זהו, שליש ראשון עבר, הסכנה להפלה קטנה מאוד, קדימה מספרים.
ארוחת צהריים במסעדה ביפו ובסוף האוכל כשנותנים מתנות אני נותנת לאבא שלי מכתב שמבטיח מתנה בעוד חצי שנה, משהו מתחכם כזה. לוקח לו זמן להבין. אמא שלי מבינה מייד. והילדים שניה אחר כך.
הקטן מוודא שאני לא הולכת עכשיו לבית החולים וכשאני מבהירה לו שלא הוא שמח. אמא שלי עם דמעות. וכשאנחנו יודרים במדרגות מהמסעדה היא דואגת שלא אפול. שניה לפני זה יכולתי לעלות ולרדת אותן כרצוני אבל עכשיו, כשאני מגדלת לה נכד או נכדה בבטן צריך לשמור עלי. אני מאוד משועשעת מזה.
ארוחת צהריים במסעדה ביפו ובסוף האוכל כשנותנים מתנות אני נותנת לאבא שלי מכתב שמבטיח מתנה בעוד חצי שנה, משהו מתחכם כזה. לוקח לו זמן להבין. אמא שלי מבינה מייד. והילדים שניה אחר כך.
הקטן מוודא שאני לא הולכת עכשיו לבית החולים וכשאני מבהירה לו שלא הוא שמח. אמא שלי עם דמעות. וכשאנחנו יודרים במדרגות מהמסעדה היא דואגת שלא אפול. שניה לפני זה יכולתי לעלות ולרדת אותן כרצוני אבל עכשיו, כשאני מגדלת לה נכד או נכדה בבטן צריך לשמור עלי. אני מאוד משועשעת מזה.
אתמול וגם היום היא התקשרה לשאול איך אני מרגישה. צחקתי עליה קצת ואמרתי שזה נורא כיף לי, טלפון יומי, אבל לא צריך להגזים...
הילדים סיפרו לכווום בבית הספר ביום למחרת. והיום כבר שני אנשים שאני לא כל כך מכירה ביישוב אמרו לי מזל טוב. שמועות עוברות מהר...
עכשיו עוד יותר מקודם, אני מקווה שהכל בסדר ונעבור את זה בשלום.
אין לי כוח וחשק לכל המנחמים שיגיעו אם חס ושלום יקרה משהו.
השבוע גם יש לי סקירת מערכות ראשונה. הטריפו אותי בקופת החולים עד שנתנו לי את האישור, המון טלפונים ושיחות והבהרות.
אני זקנה, אוטוטו ארבעים, מגיע לי מהקופה סקירת מערכות ראשונה ושניה ומי שפיר. למה זה צריך לגרור כל כך הרבה בירוקרטיה של פקידים?
אבל בסופו של דבר זה הסתדר וקיבלתי את האישור.
