לא קרה כלום. השקיפות העורפית שעשיתי בשבוע שעבר הורידה את סיכויי לתסמונת דאון מ1:120 ל 1:450. כלומר השקיפות העורפית היתה תקינה וזו רק הזקנה שפוגעת בסיכויים שלי.
אני חוצה את הדרך אל השליש השני בבטחה.
כל פעם אני בודקת באתרים באיזה שבוע אני, מה מצב העובר וכולי. ומגלה שהזמן לא עובר.
הדימום הפסיק לגמרי, ונעלם. אני עדיין בודקת כל בוקר ומקווה שלא יחזור.
בסך הכל למעט העיפות שלא מפסיקה להציק אני מרגישה טוב מאוד.
גיליתי שיש מאכלים שלא כדאי שאוכל. דברים מטוגנים הם מחוץ לתחום, לחם, עדיף שיהיה מלא. כל הבחילות שלא היו לי בחודשים הראשונים פתאום החליטו לצוץ עכשיו. לא משהו נוראי אבל הרגשה כזו של איכסה קלה. אם אני מתפתה חס ושלום לאיזה בורקס אני עם צרבת כל היום. אם אני אוכלת לפני עשר בבוקר, כל הבוקר יש לי בחילה. אז אני מקשיבה לגוף המשתנה שלי ולומדת מה מותר ומה אסור.
קמח מלא, לא מתוק מדי ולא מטוגן.
בלי שמנת ובכלל בלי יותר מדי שומן
בסוף עוד אהיה בריאה מכל ההריון הזה.
זה מדהים איך זה משתלט עלי. אני מנסה לזהות את עצמי בתוך כל השינויים האלו שאני עוברת. השינוי בטעם, השינה המרובה, הצמא האינסופי. הגוף שלי משתנה וזה לא תלוי בי. זה מוזר וזו דרכו של ההריון להכין אותי לזה שהחיים שלי כבר לא שלי. יש לי אחריות למשהו אחר שגדל ומתפתח לי בבטן, אני כבר לא קובעת מה נכון ומה לא נכון מה צריך ומה לא צריך.
הגוף שלי מחליט בשבילי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה