יום ראשון, 23 במאי 2010

שבוע 35

זמן

שבוע 34 כמעט 35

זמן ארוך - שתים בלילה, אני שוכבת ערה במיטה. על הגב, הלכתי לישון בסביבות עשר, נרדמתי די מהר ועכשיו התעוררתי.

אני כבר יודעת מה יקרה בשעות הקרובות. זה קרה אתמול, ושלשום, ובלילה שלפני זה, וזה יקרה גם מחר ומחרותיים בסבירות די גבוהה.

וזה מתחיל, בהתחלה בזמזום איטי, אחורי כזה, מזדחל בחלק הפחות מודע של הראש, מחשבות, מחשבות מחשבות, ואז אחרי כמה דקות אני מגלה שבעצם החלק של השינה הוא ממני והלאה, ואני חושבת, מנתחת, מגלגלת תסריטים, מחליטה החלטות, בוחנת אופציות, ומפעילה את הראש בהמון המון המון מחשבות.

בשלב מסויים אני עוצרת את עצמי, די, מספיק, ש ק ט, ומנסה לחזור למקום השקט, זה שיאפשר לי לחזור לישון, אני ממקמת את עצמי על המרפסת בקומה השניה בגסט האוז בתאילנד מול הים, מסתכלת על הגגות של הבונגלוס ים למטה, עוברת על הפרחים מצידי השביל, מתעכבת על הערסל הקטן ועל הכורסאות הנוחות ומגיעה עם המבט עד המסעדה על חוף הים, איפה שיש את העץ שאם נשכבים מתחתיו בסביבות אחת עשרה בנקודה מסויימת, משעה שתים עשרה ועד שלוש יש יחסית צל. אני רואה את המסאג' ליידי, מסתכלת לכוון שלי, ומסמנת לה שעוד מעט תגיע אלי, פורשת את הלונגי ונשכבת עליו מתמכרת להרגשה של החול החם והדק ששוקע מתחתי. אני עוד לא ערה לגמרי מאתמול, והגוף אוסף את עצמו חזרה, מתארגן ליום החדש. באופק אינסופי מולי הים, הצבעים שלו כחולים וסגולים בגוונים שבכלל אי אפשר לתאר, בלילה יש בו קטנטנים זוהרים כאלו ששוחים והופכים אותו לחגיגה אמיתית.

אני מרגישה איך השלווה, השלווה של החופש המוחלט, בלי מחויבות, החיים של הרגע מתחילה לטפס בתוכי ולהרגיע אותי ומאפשרת לעצמי להפסיק להתאמץ כל כך כדי להרגע ואז, ברגע אחד של חוסר תשומת לב, בשניה אחת של הסטת מבט אני מגלה שאני שוב במיטה בבית עם מחשבות וסידורים ודברים שצריך לעשות ושעשיתי ותזכורות בטלפון כדי לא לשכוח ובדשיקה שאכן שמתי את התזכורות, אולי כדאי לשים עוד כמה כדי שאזכור אם שכחתי בפעם הראשונה, ומחשבות ותכנונים על איפה ומתי ואולי ולמה ואיך וצריך ורצוי וחייבים ושוב יש לי רעש רעש רעש בראש.

אני מסתכלת על השעון, כבר שלוש ומשהו, התקתוק של השניות מהשעון מלווה אותי.

בשלב מסויים שומעים את המואזין, מהכפר ליד, ואני חושבת לעצמי שעכשיו כבר באמת אין סיכוי שאצליח לחזור לישון, אבל איפהשהו כשמתחילות הציפורים אני מצליחה לשקוע שוב אל שינה לעוד שעה שעתיים.

וכך כל לילה, וכל לילה מחדש אני מנסה להרגע ומגלה שהמחשבות מזדחלות לי פנימה, ושוב מנסה להרגע ושוב הן מגיעות, ושוב ושוב, עד שצד אחד מנצח בתחרות, עד שהחצי העייף מכריע ושולח אותי שוב לישון עוד קצת.

והזמן בשעתיים וחצי האלו ארוך מאוד.

ומתסכל מאוד.

ומכעיס מאוד.

זמן קצר- אני בשבוע שלושים וחמש כמעט, יש לי עוד שלושה שבועות עד הלידה, פחות או יותר.

אני מתלבטת, אם להזמין תור לניתוח יום אחרי הכניסה ל38 או ארבעה ימים אחרי. מה הייתרון של כל אחד. ברור לי שכמה שיותר זמן רחם עדיף, אבל הניסיון שלי מהלידות הקודמות מדבר על תחילת שבוע 38. ואולי בכלל עדיף לי לחכות לצירים ואז לגשת לניתוח, ואני מתלבטת איך לעשות את זה, מתי לעשות את זה ואיפה לעשות את זה (באיזה בית חולים) והזמן נוזל לי בין האצבעות ובורח, וצריך לעשות לפני הלידה עוד כל כך הרבה, ואין לי מתי. בעבודה להעביר חפיפות, לסדר, לרוקן את המחשב מדברים להוריד את התמונות מהקירות לסדר, בבית, להכין ולקבל ולסדר ולהתכונן. והשאננות הזו שהכל יהיה בסדר, מפחידה כל כך.

החיים עומדים להשתנות לי, לחלוטין, שום דבר שאני מדמיינת, שום דבר שאני מתכננת, שום דבר שאני חושבת עליו בשעות המתות האלו בלילה לא יכול להכין אותי לזה, לא יכול לצפות מה יהיה, והזמן של החיים הקודמים, אלו של עכשיו, והחיים הבאים אלו של עוד כמה שבועות מתחיל להתנגש לי, להצטלב, להתמוסס אחד לתוך השני.

זמן אמיתי – אני יודעת, שלא משנה מה, ולא משנה איך, ולא משנה כמה, הוא יעבור, ויגיע הזמן. והכל יקרה.

יום שני, 17 במאי 2010

שבוע 33

שבוע 33

בשלות של אתמול

אתמול עצרתי ליד עץ אפרסקים וקטפתי לי אחד, הוא היה בשל, בשל ונפוח ועגלגל ומלא פיתוי

נעצתי בו את השיניים, בשנייה הראשונה היה קשה לבתק את הקליפה המתוחה אבל מייד אחר כך שקעתי פנימה אל הפרי המתוק.

בשלות של טבע, בשלות מזמזמת רוחשת תוססת.

אני מרגישה את הבשלות הזו מתקרבת אלי, אני עוד לא שם, נכון, אני מתוחה כאילו לא יכולה להכיל עוד, אבל אני יודעת שזה אפשרי, ושאכיל עוד יותר, ושאהיה בשלה עד כדי להתפקע.

אתמול גם עשיתי מסע קניות קצת מטורף וחזרתי הביתה עמוסה בארונות ושידות ווילונות וכל מה שדחיתי בקניות לבית מאז שעברנו אליו לפני שנתיים וחצי. עכשיו רק נשאר לחבר הכל ולתלות הכל ואני תוהה את מי אנדב למשימה שביומיום הייתי עושה לבד בלי בעיה אבל עכשיו מתחילה להיות בעייתית לי ולו בגלל הכדור הזה שתקוע לי בפרונט ומפריע בגישה לדברים.

אתמול גם הרגשתי, לראשונה אחרי המון זמן שאני סומכת על הגוף שלי, אשכרה סומכת עליו.

זו הרגשה מוזרה ולא מוכרת. ומאוד, אבל מאוד מפחידה.

אחרי שני הריונות שבהם לא סמכתי עליו בכלל, הפעם איכשהו ומשום מה הכל בסדר בינתיים (טפו טפו טפו כמובן) וזה מפחיד, מבעית אפילו, כי אין לי על מה להיתלות עם הפחד.

אתמול גם תקפו אותי הצירים המדומים בצורה חזקה יותר. אלו לא צירים, אבל זו בהחלט הרגשה מצמיתה שתופסת את כל הגוף לכמה שניות ומשתקת אותי. לא כאב, אלא הצמתה. אין לי מילה טובה יותר מזו למרות שזו לא עברית בשום צורה.

אתמול הבנתי שההריון הזה בעצם התחיל בשל יותר. מוכן יותר, רגוע יותר, נשי יותר.

אתמול גם הגזמתי, קצת עברתי את גבולות הטעם הטוב לפעילות בהריון מתקדם.

ועדיין

אתמול היה לי כיף. מאוד.

בערב נפלתי שדודה למיטה, רגליים למעלה תנוחת הפיל.

אבל...

מסופקת.

יום רביעי, 5 במאי 2010

שבוע 32

שבוע 32

היא התהפכה. הראש למטה לא שזה משנה כי הרי היא תצא, כך או אחרת בניתוח. אבל זה לפחות הוריד קצת את הלחץ מהנקודה הכואבת בצד ימין למעלה.

והיא זזה, המון וכל הזמן. בלי קשר למה שאני אוכלת או לא אוכלת. כל הזמן זזה

והיא גדלה, הולכת וגדלה, והבטן שלי כבר חד משמעית ונוקבת קדימה והיא בתוכה וזזה, אמרתי זזה? לפעמים זה נראה קצת כמו הנוסע השמיני, התנועות העגולות האלו שמזיזות את הבטן מבפנים.

והיא אמיתית, או לפחות מתחילה להרגיש כאילו היא אמיתית, ו 32 זה כמעט כבר אחרי אזור הסכנה, וזה פתאום מתחיל להיות מוחשי. שישה שבועות... עוד שישה שבועות...

א מ א ל ה

וכלום עוד לא מוכן, וכלום עוד לא מאורגן והבית בבלגן מוחלט ואין מקום לשום דבר ויש כל כך הרבה דברים לקנות ולסדר ולהכין ולבנות, ורציתי להספיק לצבוע ולשים מדף בסאלון, ולבנות את הדברים (שעוד לא קניתי) מאיקאה, ולסדר איזו הכנה של חדר אולי, ולדבר עם הגדולים (משעשע איך שניהם הפכו להיות גדולים, עד עכשיו היה הילדים, או הגדול והקטן) ולהחליט על סידורי השינה, וגם בעבודה יש מליון דברים לסגור ולסיים ולהכין.

אחחח הנסטינג מכה בי במלוא עוזו, ואני נשאבת פנימה מלאת אנרגיות שלא היו לי לפני שבועיים מאפשרת לקינון הזה להפעיל אותי ולאפשר לי לעשות.

הרופא אמר לי להוריד הילוך כששמע שבל"ג בעומר עוד הספקתי לארגן מדורה לילד אחד ולנסוע למרכז למדורה אחרת לחבר, ניסיתי להסביר לו שזה נקודתי ובמקרה היו לי יומיים כאלו לחוצים וגם הערב אני עוד יוצאת בקטנה עם חברה אבל זה באמת לא להשתולל, וביום שלישי אני בקפיצה קטנטונת למרכז עם הילדים וגם בשבת, וממממ בעצם גם בראשון, וכל זה בלי קשר לעבודה שמה פתאום שאעזוב ואפגע בחופשת לידה ופיצויים?, אבל זה באמת לא אומר כלום, כי יש כל כך הרבה להספיק ולעשות ולהכין ולסדר ולסיים וזה אוטוטו מגיע, עוד שנייה, שנייה ורבע - אני מושבתת.

אתמול הילדים ואני היינו ביום כיף ב"ארץ תלאביב". הזמן ברח לנו בין האצבעות והיה לנו מאוד כיף יחד. עשינו סיור באוטובוס האדום (מומלץ גם למקומיים, מאוד משעשע להקשיב לאמירות של הקריין שמתארות אותנו ואת תל אביב כאומה נפלאה, וגם נותנות קצת ידע) וביקרנו במרכז המבקרים של הדואר (גם מאוד מומלץ, היה כיף הילדים נהנו ולמדנו) וגם, בהיותנו פרובינציאלים גליליים כמו שאנחנו בילינו כמה שעות בעזריאלי כולל ביקור חובה באותה חנות שלא מזכירים את שמה אבל חייבים להיות בה. ואפילו לא היה המון תור ולא היה המון לחץ.

בקיצור, נהנינו, היה לי כיף איתם ואני מעכשיו מתגעגעת אליהם כבר כי הרגעים האלו של האינטימיות שיש לי איתם עכשיו, כשהם גדולים כאלו, לא יחזרו בתקופה הקרובה כשאהיה מותשת ועייפה ועם תינוקת תובענית תלויה על הציצי. הם באמת נפלאים.

אז זהו, הקינון כבר כאן, ואני מרגישה שמנה ונהדרת.
מה שלא אומר, בשום צורה, שמחר ארגיש כך, אבל אני חיה את הרגע, אין לי עוד הרבה...

יום רביעי, 21 באפריל 2010

שבוע שלושים

שבוע 30

קיטורים,
קיטורים קיטורים קיטורים קיטורים...

לפני כמה ימים רבנו, הוא היה עייף, אני הייתי כואבת. והשילוב בין שני אנשים במצב גבולי הביא לריב.
היא התחילה ללחוץ לי, יושבת על הסרעפת ולוחצת, לא לחץ של תחושה, לא לחץ של לחיצה לחץ של כואב. כואב. כל היום מהבוקר ועד הערב. לפעמים קצת כואב ולפעמים הרבה כואב.
התחלתי לדבר במונחים של ימים טובים ורעים, אני צוחקת על עצמי שזה כך.
אתמול היה יום גרוע, היא ישבה לי בנקודה שבקושי אפשרה לי לנשום, כאב לי כל הזמן, אז חזרתי הביתה נשכבתי עם כרית גדולה מתחת לגב בתנוחת לוויתן עם הבטן שלוחה קדימה והחזה מובלט וניסיתי להעביר את הזמן. שלשום מצד שני היה יום טוב, לא כאב מאוד אז ניקיתי את הבית. אולי זה מה שגרם לזה שאתמול היה יום רע.

אני מתביישת בעצמי שאני חושבת במונחים של ימים טובים ורעים.

ואני לא יודעת איך להפסיק את זה, את הכאב.
ולא יודעת מה גורם לזה או מה הדרך להקל על זה.
וזה מתסכל שאני לא יכולה לתכן תוכניות כי אין לי מושג איך ארגיש
וזה מתסכל שאני לא יכולה כל הזמן להתלונן, אני משעממת את עצמי עם התלונות האלו, אבל ראבק, כואב.
וזה מתסכל ששלושת הגברים שלי צריכים להיות טולרנטים לאמא/אשה שיש להם בבית שכל פעם באה עם "תרוץ" אחר. כי אפילו אני כבר לא מאמינה לעצמי.
והכי מתסכל אותי זה שאני יודעת שסביר להניח שמכאן והלאה זה רק יעשה גרוע יותר.

ונמאס לי להיות כזו קוטרית, כזו נודניקית.

לפני יומיים החברה שלי שאלה אותי אם בא לי לצאת בערב, וזו נדמה לי היתה הפעם הראשונה שאמרתי לא. תמיד, אבל תמיד, אני שמחה לצאת. והפעם הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לשבת יותר. או לעמוד או לשכב.

אז אין לי תוכניות, כי אי אפשר לתכנן כלום
יש בי אמונה כי אני מוצאת את עצמי מתפללת כל פעם שהיא תזוז מהנקודה המאוסה הזו ותשב בצורה אחרת.
אין לי סבלנות, כי זה נמאס, ההריון, אני, הכל.
ויש בי שמחה ותודה על זה שעד עכשיו זה עבר כל כך בקלות.
אין לי ציפיות, כדי שלא אתאכזב
ויש לי תקווה שאזכור בסוף את החלקים הטובים יותר ולא את הקשים.

ויש לי ואין לי ויש לי ואין לי

בחיי, משעממת.

יום רביעי, 14 באפריל 2010

שבוע 29



את הפסח שרדתי די בשלום, טיול של ארבעה ימים למדבר שינה על מזרונים וכולי, כל הכבוד לגוף הבלוי שלי שהצליח לשרוד את זה בשלום.
אחר כך לקח לי יום וחצי לאסוף את כל החלקים שלי בחזרה ולחבר הכל שוב למקום.
אבל תכלס, נגמרה תקופת העדנה, כך זה נראה לפחות.
לוחץ לי, אשכרה לוחץ לי באזור של הסרעפת. מסתבר שהיא יושבת לי שם עם הראש ולוחצת.
ניסיתי קללות, זה לא עזר, ניסיתי חנופה ובקשות ממנה לזוז, גם לא עזר, וכל יום נגמר בזה שכואב לי יותר או פחות אבל כואב.

מעבר לזה גיליתי שנשאר לי עוד המון זמן עד הסוף.
כל הזמן חשבתי שבתחילת יוני אני אמורה ללדת. שאיפהשהו תאריך היעד הוא ב15 ליוני פחות שבועיים, כי אני עושה את זה בסביבות שבוע 38 בדרך כלל מגיעים לתחילת החודש. מסתבר שה15 לחודש זה כבר אחרי הפחתת השבועיים... הפחתתי לעצמי חודש מההריון... ואני טפשה שכמותי לא הבנתי איך יכול להיות שאני בשבוע 29 ונשארו מצד אחד עוד עשרה שבועות ומצד שני עוד חודש וחצי, התעלמתי והעדפתי ללכת על הקל...

אז קלטתי שיש עוד מלא זמן, וקלטתי שהנה, התחיל השליש השלישי ומכאן והלאה זה רק יעשה גרוע יותר, וקלטתי שנכון שעד עכשיו (טפו טפו טפו) היה נפלא, בחיי שנפלא, כלומר היו תלונות (בלי תלונות זו לא תהיה אני) אבל באמת לא משמעותיות, זה לא אומר כלום לגבי ההמשך...

חוץ מזה, ולחרדתי, חלמתי עליה.
הוצאתי אותה מהבטן לרגע כדי לבדוק משהו והיא בכתה, ניגבתי לה את האף והחזרתי פנימה. חלמתי עליה, אני, הצינית, זו שלא מתחברת לעובר, שהריון זו לא מחלה אבל גם לא משהו שצריך להתייחס אליו יותר מדי.
התעוררתי בבעתה מעצמי, אני מתחברת, אמאל'ה.
נושמת אליה חולמת עליה, שוכחת את עצמי בתהליך.

אז יש לי כמה תובנות עד עכשיו:
1. שליש שלישי זה כנראה לא פיקניק.
2. יש משהו בארבעים שבועות הזה שהוא כנראה נכון, הנה, אפילו אני נאלצת להשתנות.
3. טוב שאני כותבת, כדי שבסוף, אזכור לא רק את הג'יפה של הסוף, אלא גם את הכיף של האמצע.
4. תכלס, ובשורה התחתונה, למרות הקיטורים, כל הכבוד לגוף שלי.

מעבר לזה לאור זה שלשווק את עצמי מסחרית אני כנראה לא יודעת החלטתי ללכת לכוון ההתנדבותי קצת, ופניתי לכל מני עמותות והצעתי את עצמי כמלווה התפתחותית לתינוקות. חבל לי להפסיד את הידע שיש לי, חבל לי לא להעביר אותו הלאה, וחבל לי לא להפוך מיומנת יותר ויותר. כרגע עוד יש לי עבודה, אז למה לא לתת קצת מעצמי למען מי שאין לו.
בשבוע הבא אני מקווה גם אצליח לארגן כמה פגישות עם האחראים ולצאת משם.

אוטוטו 30 וזו מדרגה...

יום שלישי, 30 במרץ 2010

שבוע 27


תוצאות העמסת הסוכר הראו שאני סכרתית. מאוד סכרתית, ברמה של להתחיל להזריק אינסולין ומייד.
לא קיבלתי את זה. מחיתי נגד זה, נלחצתי מזה מאוד, אבל גם התחלתי לקרוא והתחלתי דיאטה מתוך כוונה שאולי זה מה שיעזור לי לעצור את הסוכר.
התוצאה היתה 204 שזה גבוה מאוד ובעיקרון לא מחייב העמסת סוכר נוספת של מאה מ"ג כדי לבדוק חד משמעית אם יש או אין סכרת.

הרופא שלי, יבדל לחיים ארוכים, ניסה להרגיע אותי, לא בהצלחה מרובה, ואמר לי "תסתמי את הפה ולכי לעשות את הבדיקה השניה" כשאמרתי לו שבעצם אין צורך ואיפה מוצאים מד סוכר ואיך אני משיגה תור לדיאטנית הכי מהר וכולי.
אז עשיתי, ביום רביעי שעבר, והתוצאות היו טובות, לא גבוליות, אלא טובות, אין לי סכרת.

עברו עלי יומיים נוראיים כשהייתי בטוחה שכל החודשיים הבאים הופכים להיות בסימן של שתי כפות אורז לארוחה.
אורז מלא כמובן.

אני מלאת הערכה לכל הסכרתיות, ובכלל לכל הסכרתיים באשר הם שחיים כך כל הזמן. זה לא פשוט. למרות שמנסים לעשות כאילו זה לא נורא, ואין בעיה וכולי. הריון וסכרת, חשקים של הריון, רעב של הריון וסכרת, זה ממש לא פשוט.

אתמול, כשעשיתי טיול עם הכלב קלטתי שאני לא זוכרת את עצמי בלי ההריון.
אני זוכרת שבתחילת ההריון הרגשתי שהגוף שלי נחמס ממני, שיש משהו שמשתלט לי על חוש הטעם, על העייפות, על הרצונות, על ההתנהגות. לא מצאתי את עצמי בתוך השינויים האלו. אתמול פתאום קלטתי שאני לא זוכרת את עצמי. לא זוכרת איך הייתי, לא מרגישה כבר את המלחמה הזו שהיתה לי בהתחלה בין מי שהייתי לפני ההריון למי שאני ההריונית.

זה מוזר להסביר את זה, אבל זה הגיוני כשחושבים על זה אבולוציונית. תשעה חודשים של הסתגלות נותנים לנו. ואתמול פתאום קלטתי שואללה, איבדתי את עצמי לחלוטין. ויצרתי עצמי חדשה. הריונית, אמהית, מוכנה לוותר על הכל למען וכולי.

אתמול גם נשמתי אליה, לעזאזל. אמרתי לעצמי שזה לא יקרה, אבל במסגרת הבונדינג המעצבן הזה של אם עובר, ובמסגרת זה שהיא נחה קצת יותר מדי זמן נשמתי אליה, והיא זזה. זה טפשי, כל הניו אייג'יות הזו של לנשום אל העובר, להרגיש את החיבור, לדמיין את השדות הירוקים, זה טפשי, ואני עושה את זה וזה עובד. אני, הצינית, המפוכחת, שרואה הכל וצוחקת על זה. אמאלה... לא רחוק היום שבו אתלהב מקקי ירוק...

מצד שני, כשאני חושבת על זה, בצורה מושכלת יש בזה בהחלט משהו מדהים. איך הגוף מתכונן, מתכוונן, מכין את עצמו, מלמד את עצמו שהנה, אוטוטו זה מגיע, עוד שניה, ההתמסרות המוחלטת הזו, איבוד העצמי השלם, המהפך מאדם, להורה. עוד רגע זה מגיע, וכדי שזה לא יבוא בבום, לאט לאט לאט הגוף שלי מכין אותי לזה. משנה לי את ההעדפות, משנה לי את המחשבות, משנה לי את צורת ההסתכלות על דברים. כופה עלי מזונות מסויימים ושעות שינה מסויימות. וזה מוזר, מאוד מוזר, לנסות לראות את זה מהצד כשאני כל כך בתוך זה.


יום שלישי, 23 במרץ 2010

שבוע 25.

כבר כמעט 26 האמת.

רק היום הלכתי לעשות את בדיקת העמסת הסוכר. העמסה. לא המסה... זה היה די מגעיל, אבל פחות נוראי ממה שחשבתי.

זהו, אני רשמית וסופית וחד משמעית בת ארבעים.
ואני רשמית וסופית וחד משמעית בהריון

אני עצמי לא מאמינה בזה

זה מוזר, זה מוזר לי שהצלחנו זה מוזר לי שהחלטנו וזה מוזר לי שבבטן יש לי תינוקת שתכלס, לו היתה יוצאת היום היתה שורדת (עם המון השגות כמובן)
זה מוזר בכל קנה מידה אפשרי ובכל צורה שאני יכולה להעלות על הדעת.

בעלי שיחק אותה בענק עם יום ההולדת, אני פישלתי קצת בשלו והוא הראה לי איךצריך לעשות את זה. ופינק אותי בכל דרך אפשרית. כשאחרי שבמשך חודש שלם הוא פינק אותי הגראנד פינאלה היה ביום שישי עם חברים שבאו בהפתעה.

ואני מרוגשת והריונית כמו שאני בכיתי מהבוקר עד הערב כל פעם ממשהו חדש. מהמתנה, מהמכתבים של הילדים והברכות שלהם, מהחברים שהגיעו, מהכל.

הוא צחק עלי ואמר שגם הורמונים של הריון וגם הורמונים של ארבעים זה יותר מדי בכל קנה מידה.

בימים האחרונים אני לא במיטבי, יכול להיות שזה כי נגמרה תקופת העונג של השליש השני? לחוץ לי יותר, לא נוח לי, הכל נעשה כבד יותר. יש ימים שממש כואב לי באזור הסרעפת. הגוף מתחיל למחות נגד העניין הזה. לחצים בצדדים וכולי.
עד עכשיו טפו טפו הכל עבר כל כך חלק שהעזתי לקוות שזה ימשיך כך, אני הפסימית העזתי לקוות... והנה, עכשיו פתאום הכל מתחיל לחרוק.
אז נכון, אני עוד לא סובלת, ממש לא סובלת, אבל אם המגמה הזו שהתחילה אחרי שחציתי את גיל ארבעים תמשיך... עוד חודשיים וחצי אני אהיה מעוכה לחלוטין, שלא לדבר על עצבנית על העולם.

אבל היי... אני כבר רואה את הסוף. רחוק אמנם, אבל רואה אותו...
אופטימיות.

אני בת ארבעים ואני בהריון
אני בת ארבעים ואני בהריון
אני בת ארבעים ואני בהריון.
זה אשכרה, בלתי נתפש