שבוע 25.

כבר כמעט 26 האמת.

רק היום הלכתי לעשות את בדיקת העמסת הסוכר. העמסה. לא המסה... זה היה די מגעיל, אבל פחות נוראי ממה שחשבתי.

זהו, אני רשמית וסופית וחד משמעית בת ארבעים.
ואני רשמית וסופית וחד משמעית בהריון

אני עצמי לא מאמינה בזה

זה מוזר, זה מוזר לי שהצלחנו זה מוזר לי שהחלטנו וזה מוזר לי שבבטן יש לי תינוקת שתכלס, לו היתה יוצאת היום היתה שורדת (עם המון השגות כמובן)
זה מוזר בכל קנה מידה אפשרי ובכל צורה שאני יכולה להעלות על הדעת.

בעלי שיחק אותה בענק עם יום ההולדת, אני פישלתי קצת בשלו והוא הראה לי איךצריך לעשות את זה. ופינק אותי בכל דרך אפשרית. כשאחרי שבמשך חודש שלם הוא פינק אותי הגראנד פינאלה היה ביום שישי עם חברים שבאו בהפתעה.

ואני מרוגשת והריונית כמו שאני בכיתי מהבוקר עד הערב כל פעם ממשהו חדש. מהמתנה, מהמכתבים של הילדים והברכות שלהם, מהחברים שהגיעו, מהכל.

הוא צחק עלי ואמר שגם הורמונים של הריון וגם הורמונים של ארבעים זה יותר מדי בכל קנה מידה.

בימים האחרונים אני לא במיטבי, יכול להיות שזה כי נגמרה תקופת העונג של השליש השני? לחוץ לי יותר, לא נוח לי, הכל נעשה כבד יותר. יש ימים שממש כואב לי באזור הסרעפת. הגוף מתחיל למחות נגד העניין הזה. לחצים בצדדים וכולי.
עד עכשיו טפו טפו הכל עבר כל כך חלק שהעזתי לקוות שזה ימשיך כך, אני הפסימית העזתי לקוות... והנה, עכשיו פתאום הכל מתחיל לחרוק.
אז נכון, אני עוד לא סובלת, ממש לא סובלת, אבל אם המגמה הזו שהתחילה אחרי שחציתי את גיל ארבעים תמשיך... עוד חודשיים וחצי אני אהיה מעוכה לחלוטין, שלא לדבר על עצבנית על העולם.

אבל היי... אני כבר רואה את הסוף. רחוק אמנם, אבל רואה אותו...
אופטימיות.

אני בת ארבעים ואני בהריון
אני בת ארבעים ואני בהריון
אני בת ארבעים ואני בהריון.
זה אשכרה, בלתי נתפש