לא כתבתי על זה עד עכשיו, אבל זה הצטבר לי וגם קיבלתי אישור, אז הנה. היום אני כותבת.
יש לי חברה, טובה. טובה מאוד אפילו. היא גם חברה וגם שכנה. היא יותר מחברה ויותר משכנה.
הילדים פחות או יותר באותו גיל, אנחנו מדברות באותה שפה. היא מכירה אותי. על אמת.
ההבשלה של רעיון ההריון היתה הדדית אצל שתינו. אני תמיד ידעתי שאני רוצה. היא התלבטה מאוד, ובסופו של דבר חצי מתוכנן וחצי לא יצא שנכנסנו להריון בהפרש של חודש. היא חודש אחרי.
בגלל איזו צרה משפחתית גנטית שיש שם ההריון שלה היה בהפריה והיא היתה צריכה לחכות לבדיקת סיסי שיליה כדי לדעת אם העובר חולה או לא.
אחרי שאני כבר ידעתי שאני בהריון חיכינו שתינו לדעת אם ההפריה שלה הצליחה. אחרי כמה ימים גילינו שכן.
היתה לה התחלה קשה מאוד, היא לא הצליחה להכניס שום דבר לפה ואפילו הגיעה לאשפוז בגלל התייבשות. אני הרגשתי לא נעים קצת על זה שאצלי זה הולך יותר בקלות. שאין לי בחילות שבגדול, אני לא סובלת כל כך.
ולמרות החרדות שליוו אותי ועדיין מלוות. היא היתה כל הזמן בסיטואציה אחרת. היא היתה צריכה לחכות לשבוע 12 שלה לבדיקה ועוד שבוע שבועיים אחר כך לתשובה כדי לדעת אם היא צריכה לעשות הפלה או לא. אם העובר שלה חולה או לא.
אז קצת התעלמנו מההריון שלה. למרות שפיזית אי אפשר היה להתעלם בגלל שהיה לה כל כך קשה לסחוב אותו.
יחד עם זה, כל אחת מאיתנו התחילה להפנטז על חופשת הלידה יחד, על הילדים שיגדלו יחד, על העזרה שנוכל לתת אחת לשניה, על הבקרים שנבלה יחד כששני התינוקות המושלמים והיפים שלנו משחקים אחד עם השני על הדשא מצחקקים לעצמם לעצים ולציפורים.
חשבנו על החופשות המשפחתיות שבהן שתינו נהיה עם תינוקות ונתנדב להישאר עם הציוד והקטנים, כשהגדולים והגברים יצאו לאיזה טיול, חשבנו על מסיבות הגן שנעבור יחד מעודדות אחת את השניה, פינטזנו הררים של פנטזיות על זוגיות מדהימה ביני לבינה ובין התינוקות שלנו.
אני, בהיותי זו שמצפה תמיד לגרוע מכל ניסיתי להכין את עצמי לזה שהעובר שלה לא בסדר. או שלי לא בסדר או משהו לא בסדר.
היא האמינה שהכל בסדר. היא כזו. היא תמיד מצפה שיקרה הטוב ביותר. בדיוק הפוך ממני.
ולמרות הכל כשהגיעה התשובה שלה והיא התקשרה אלי חנוקה מדמעות לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איך להכיל את זה לא ידעתי מה לעשות עם זה.
ואחרי שהמחשבה הראשונה שלי הייתה עליה, על כאב הלב שהיא צריכה לעבור, המחשבה השניה שלי היתה עלי ועל בלון הפנטזיות שהתפוצץ לי, והשלישית היתה מלאה בייסורי מצפון על זה שאני חושבת על זה בכלל בשעה שאני אמורה לתמוך בה, והרביעית כללה את זה שקיבינימט, איך אני אתמוך בה כשאני ממשיכה לדחוף את הבטן שלי קדימה והיא צריכה לעשות הפלה, ומה אני אמורה לעשות ומה זה יעשה לחברות שלנו ומה יקרה ועוד מליון שאלות.
והיא עברה הפלה.
ואני דאגתי נורא, דאגתי לה, ודאגתי לחברות שלנו. ואני עדיין דואגת.
במקום להיות באותו מקום בחיים כמו שהיינו עד עכשיו, כמו שרצינו להיות. עכשיו נהיה במקום אחר. אני אתחיל לחשוב שהפיפי של התינוקת שלי זה הדבר הכי מקסים ונפלא בעולם, אולי שני רק לקקי שלה, והיא תחשוב שלצאת ולבלות ולהכיר ולרקוד זה הדבר הכי נפלא בעולם. העולמות שלנו לא יהיו דומים. תחומי העניין שלנו לא יהיו דומים.
וכל זה בלי קשר לאבל שהיא צריכה לעבור כשאני תקועה לה מול הפנים עם הבטן שלי.
מה עושים עם זה?
בינתיים היא מדברת איתי. היא לא סגרה מולי את הדלת. פחדתי שזה יקרה, שהיא תכעס עלי על זה שאצלי בינתיים זה מצליח. אבל היא איכשהו מצליחה להתעלות מעל זה ולדבר איתי, אני כל כך אוהבת אותה על זה. והיא סיפרה לי על הקשיים, ועל האבל שהיא עוברת. סיפרה לי על התהליך המזעזעז של ההפלה וועדת ההפלה. אפילו הצלחנו להשחיל כמה בדיחות סרקסטיות למרות שזה נעשה עם המון עדינות ובצעדים קטנים.
אני מקווה שנשרוד את זה. החברות שלנו היא אחד הדברים הכי חשובים שיש לי.
אני מקווה שנשכיל להתעלות מעל זה ולמצוא את הנקודות הדומות שלנו, המשלימות שלנו, למרות שנהיה במקומות שונים לגמרי בחיים.
זה מטריד אותי. נורא.
כשהדאגה לשלמות הפיזית שלה בגלל ההפלה וכולי עברה זה עכשיו הפך להיות פשוט דאגה לנו.
ואני מפחדת שאהיה מטומטמת ואהפוך לאמא פוציונו מוצינו, אותן אמהות שאני כל כך מגכחת עליהן, וזה ירחיק אותה ממני.
אוף.
וגם מי שפיר עוד שניה ועוד לא החלטתי אם לעשות או לא וגם זה מלחיץ לעזאזל.
