עברתי את זה. אוהההה איזו נשימה לרווחה.
נורא פחדתי.
הגענו לבית החולים והסתבר שהאינטליגנטים מזמינים את כולן באותה השעה. אז כמובן שנוצר תור, ואנחנו שלא ידענו את זה לא רצנו לדלפק ובסופו של דבר היינו צריכים לחכות מעל שעה וחצי לתור שלי. סתם, למרות שהגענו לשם ראשונים.
מנפלאות הרפואה הציבורית בחיי.
ואז הסתבר שאני לא זוכרת את סוג הדם שלי ושהרופא הלך להפסקה ושוב חיכינו
ואז היתה הבדיקה.
לא הרגשתי כלום.
כלום כלום כלום.
הוא נכנס לי דרך הניתוחים הקודמים איפה שגם כך העצבים שלי לא ממש רגישים ועד שלא ראיתי את המחט באולטרה סאונד לא ידעתי בודאות שהוא בפנים.
הוא כיבה את האולטרה סאונד בזמן השאיבה ואני הפסקתי לנשום.
אחר כך הוא הדליק אותו שוב וראינו שיש דופק. הנשימה שלי חזרה.
אוף. מלחיץ.
הלכנו לאכול צהריים יחד, אני ובעלי, ארוחה זוגית. היה לנו כיף, כבר המון זמן שלא היינו יחד, כך, רק שנינו, הרבה שעות. הוא דאג לי ופינק אותי וסחב לי את התיק וזה מאוד שיעשע אותי.
אחר כך שכבתי בבית. הילדים גם אפשרו לי לשכב וקיבלו את זה שאמא שוכבת. הסברנו להם שאני צריכה לשכב שלושה ימים. ביומיים הראשונים באמת שכבתי כי הרגשתי קצת התכוצויות. ביום השלישי הרגשתי מצויין. והיום, ארבעה ימים אחרי, אני יכולה להגיד שעברתי את זה בשלום.
אני לא אחת מהמאתיים שהפילו.
עכשיו נשאר לחכות לתוצאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה