בשבת היינו בנחל אל על
מסלול בשטח. אמיתי, הליכה של כמה שעות.
ואני עשיתי את זה. שרדתי את זה ולמעט זה שהרגליים שלי מכווצות לגמרי עשיתי את זה בכבוד.
אני נורא גאה בעצמי.
המסלול עצמו לא היה קשה, העליה בסוף היתה די קשה. יש משהו בהריון שלוקח את כל האויר ואני בלי נשימה די מהר. אני לא יכולה לדבר ברצף בלי להתנשף. אז העליה בסוף המסלול היתה קשה.
מישהו אמר לי לא מזמן שאין עליות קשות יש עליות מהירות מדי, אז פשוט עליתי אותה לאט. מאוד לאט.
הגעתי לסוף המסלול בערך חצי שעה אחרי כולם, אבל הגעתי...
אני מאוד גאה בעצמי.
זה שונה לחלוטין מההריונות הקודמים שבהם שכבתי רוב ההריון. בגלל שדיממתי, בשניהם, הייתי בחצי שמירת הריון. הלכתי לעבודה ישבתי עם הרגליים למעלה, חזרתי ונשכבתי.
וכאן אני פעילה, זזה, מרגישה בסך הכל טוב.
התנועות כבר לגמרי מורגשות, בעיטות. אמיתיות. בעלי הרגיש אותן פעם אחת והזדעדע. הבן הקטן שלי הרגיש ושמח. הגדול עדיין לא. אבל זה כבר מורגש לגמרי.
התשובות למי השפיר עדיין לא הגיעו ואני לחוצה מאוד.
אתמול אמרתי לבעלי שהן חיבות להגיע כי זה כבר מוגזם. אני מתחילה להתיחס לדבר הזה ששוחה לי בבטן כמו אל תינוקת. וממש, אבל ממש לא מתאים לי להפיל.
אני צריכה תשובות.
לנשום. לא לשכוח לנשום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה