שבוע תשיעי

יצאתי לטיול.
הדימום הפסיק לגמרי, אז החלטתי לצאת.
ביום הראשון היינו במסלול עירוני. הקפדתי לשבת הרבה, כל פעם כשהיו הסברים. ובערב כשכולם יצאו לבלות אני פרשתי לישון. למחרת במסלול ההליכה כבר ויתרתי ונשארתי באוטובוס. אמרתי שאני לא מרגישה טוב. וזה עבר בשלום.
עד הרגע האחרון עוד התלבטתי אם לצאת למסלול או לא. בדיעבד אני שמחה שלא יצאתי. אשת סוד שלי בעבודה שיודעת שאני בהריון אמרה שהיה מסלול לא קל ומזל שלא יצאתי.

אז שכבתי בשמש בתא המטען של האוטובוס, שרועה על התיקים. הנהג של האוטובוס שכב בצד השני של תא המטען וישן. ואני קראתי. היה לי יום מקסים. נהניתי מאוד. השמש היתה נפלאה, לא חמה מדי ולא קרה והיום עבר בנעימים.

בסוף המסלול ירדתי לחכות להם ליד הבריכה שהיתה שם. לקח להם זמן להגיע, ונהניתי שוב מהנוף ומהשקט.

אני שמחה שיצאתי גם לטיול הזה. וזהו. עכשיו צפויים כמה שבועות של שקט...
בינתיים אני מרגישה טוב. באמת טוב. חוץ מהעיפות הבלתי נסברת הזו אני שורדת את זה יחסית בשלום.

שבוע שמיני - עדיין

היה נפלא (-:

סופשבוע נהדר של בילוי עם חברים טובים. אוכל טוב ומנוחה.
ביום שישי בכל לא היתה בעיה. רוב הזמן שרצנו באותו מקום, הילדים התרוצצו והעסיקו את עצמם ואנחנו ישבנו, קישקשנו ודיברנו. והיה פשוט כיף לראות את כולם.
בשבת הוחלט לעשות טיול, התחלקנו בין מכוניות של אחרים, הילדים מאוד שמחו על זה ונסענו. את המסלול לא עשיתי, נשארתי מאחורנית וחוץ מחדת עין אחת אף אחד לדעתי לא שם לב שזייפתי.
אחר כך הלכנו לאכול וחזרנו הביתה.
היה סופשבוע מעולה, אני שמחה שיצאתי.

הדימום כמעט נגמר לגמרי. מה שיש עכשיו זה קצת הפרשה חומה כזו. הרופא שלי אומר שזה עדיין נחשב דימום אבל אני מרגישה טוב ודי אופטימית. אולי זה בהשפעת סוף השבוע הנפלא שהיה.

בסוף השבוע הזה צפוי לי טיול של העבודה. הכל כמובן חייב ליפול יחד. כולם מנסים לתפוש את שבתות השמש האחרונות לפני החורף... אפשר לחשוב איזה חורף יש לנו...
זה כבר טיול טיול. מסלול.

נראה איך יתקדם השבוע ולפי זה אחליט אם לצאת או לא.

שבוע שמיני

הדימום נמשך כבר שלושה ימים אבל נראה לי שהוא נחלש, גם ההתכווצויות הרבה פחותחזקות ותכופות. אני כל בוקר בודקת את התחתונית לראות מה קורה שם. על יחסי מין אין מה לדבר בכלל. לא שיש לי כוח לזה. גם כך אני בשלה ללכת לישון בשבע בערב.
אני עייפה, עייפה עייפה עייפה.
בחילות והכאות תודה לאל אין לי, אבל העייפות הזו. אני שעד לפני חודש הייתי חיית לילה לא שורדת את שעת השינה של הילדים ונרדמת לפניהם.
לא ברור לי איך הם לא שואלים שאלות. איך זה מתקבל אצלם שאמא הולכת לישון בשבע וחצי שמונה בערב.

בבקשה, שהדימום לא ימשך אני לא רוצה את זה.

בסוף השבוע יש מפגש של חברים מהצבא. אחת לכמה חודשים אנחנו עושים סופשבוע יחד. אף אחד עוד לא יודע שאני בהריון ואני תוהה איך אני אשרוד את זה עם זה שאני אמורה להיות בגדול בשכיבה.
בהתחלה התלבטתי מאוד אם בכלל לצאת, אבל בסופו של דבר החלטתי כן לצאת. בעלייקח אותנו, אותי ואת הילדים לשם. כך שלא אצטרך לנהוג, הוא ישאר איתנו עד הערב וזה יאפשר לי לנוח. בשבת אני אתחמק איכשהו מהטיול המתוכנן.
כן סיפרתי לשניים, מהחברים הטובים יותר שבחבורה. הם שמחו מאוד בשמחה שלי והבטיחו לחפות עלי.

אני שמחה שאני יוצאת לזה.

שבוע שביעי

אני מדממת. לעזאזל.

לא משהו חזק, לא משהו רציף אבל יש הפרשה חומה דמית ואני מרגישה התכוצויות של הרחם.
אוף.

בשני ההריונות הקודמים דיממתי רוב ההריון. זה התחיל בשבוע שמיני בערך בהריון הראשון, והשכיבו אותי לשבוע. בבית, מנוחה. השכיבה הזו באוגוסט לפני אחת עשרה וחצי שנים עלתה לנו 10000 שח כי אחרי יומיים הודעתי לבעלי שאם לא קונים מזגן אני לא משתגעת. אז קנינו. והדימום עבר רק כדי לחזור שוב אחרי שבוע של שקט.

צו להשכיב אותי שוב אבל אני בתמימות של הריון ראשון ואופטימיות אמרתי לא. אין מצב שאני שוכבת מעכשיו ותשעה חודשים קדימה. אז חזרתי לעבודה.
הייתי קמה בבוקר הוכת לעבודה יושבת מול המחשב עם הרגליים למעלה, חוזרת הביתה ונשכבת. כפיתי על עצמי הריון בלי תנועה, עם מינימום מאמץ. אבל ההריון עבר בשלום ונולד לנו ילד מקסים.
בהריון השני שוב, אותו סיפור, איפהשהו בין השבוע השביעי לשמיני התחלתי לדמם. גם הפעם הרופא אמר י לשכב, אבל למודת ניסיון לא שכבתי. כן הורדתי הילוך, כן נחתי הרבה (זה לא היה פשוט עם יד בן שנתיים בבית) ניסיתי לנסוע כמה שפחות, איכשהו נסיעות ארוכות הגבירו לי את הדימום, ולנוח כמה שיותר. גם ההריון הזה עבר בשלום
אבל עכשיו. למה שוב?
זה אומר כל פעםן ללכת לשרותים ולבדוק את התחתונים. זה אומר חרדה לאורך כל ההריון, זה אומר כל הזמן אכזבה מהגוף שלי שהוא קונטיינר דפוק ולא מצליח להחזיק הריון. וזה בעיקר, אומר פחד, חרדה דאגה, ועוד פחד חרדה ודאגה.
לא רוצה את זה שוב. לא רוצה את זה שוב. בבקשה. לא רוצה את זה שוב.