יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

שבוע שמיני

הדימום נמשך כבר שלושה ימים אבל נראה לי שהוא נחלש, גם ההתכווצויות הרבה פחותחזקות ותכופות. אני כל בוקר בודקת את התחתונית לראות מה קורה שם. על יחסי מין אין מה לדבר בכלל. לא שיש לי כוח לזה. גם כך אני בשלה ללכת לישון בשבע בערב.
אני עייפה, עייפה עייפה עייפה.
בחילות והכאות תודה לאל אין לי, אבל העייפות הזו. אני שעד לפני חודש הייתי חיית לילה לא שורדת את שעת השינה של הילדים ונרדמת לפניהם.
לא ברור לי איך הם לא שואלים שאלות. איך זה מתקבל אצלם שאמא הולכת לישון בשבע וחצי שמונה בערב.

בבקשה, שהדימום לא ימשך אני לא רוצה את זה.

בסוף השבוע יש מפגש של חברים מהצבא. אחת לכמה חודשים אנחנו עושים סופשבוע יחד. אף אחד עוד לא יודע שאני בהריון ואני תוהה איך אני אשרוד את זה עם זה שאני אמורה להיות בגדול בשכיבה.
בהתחלה התלבטתי מאוד אם בכלל לצאת, אבל בסופו של דבר החלטתי כן לצאת. בעלייקח אותנו, אותי ואת הילדים לשם. כך שלא אצטרך לנהוג, הוא ישאר איתנו עד הערב וזה יאפשר לי לנוח. בשבת אני אתחמק איכשהו מהטיול המתוכנן.
כן סיפרתי לשניים, מהחברים הטובים יותר שבחבורה. הם שמחו מאוד בשמחה שלי והבטיחו לחפות עלי.

אני שמחה שאני יוצאת לזה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה