אני מדממת. לעזאזל.
לא משהו חזק, לא משהו רציף אבל יש הפרשה חומה דמית ואני מרגישה התכוצויות של הרחם.
אוף.
בשני ההריונות הקודמים דיממתי רוב ההריון. זה התחיל בשבוע שמיני בערך בהריון הראשון, והשכיבו אותי לשבוע. בבית, מנוחה. השכיבה הזו באוגוסט לפני אחת עשרה וחצי שנים עלתה לנו 10000 שח כי אחרי יומיים הודעתי לבעלי שאם לא קונים מזגן אני לא משתגעת. אז קנינו. והדימום עבר רק כדי לחזור שוב אחרי שבוע של שקט.
צו להשכיב אותי שוב אבל אני בתמימות של הריון ראשון ואופטימיות אמרתי לא. אין מצב שאני שוכבת מעכשיו ותשעה חודשים קדימה. אז חזרתי לעבודה.
הייתי קמה בבוקר הוכת לעבודה יושבת מול המחשב עם הרגליים למעלה, חוזרת הביתה ונשכבת. כפיתי על עצמי הריון בלי תנועה, עם מינימום מאמץ. אבל ההריון עבר בשלום ונולד לנו ילד מקסים.
בהריון השני שוב, אותו סיפור, איפהשהו בין השבוע השביעי לשמיני התחלתי לדמם. גם הפעם הרופא אמר י לשכב, אבל למודת ניסיון לא שכבתי. כן הורדתי הילוך, כן נחתי הרבה (זה לא היה פשוט עם יד בן שנתיים בבית) ניסיתי לנסוע כמה שפחות, איכשהו נסיעות ארוכות הגבירו לי את הדימום, ולנוח כמה שיותר. גם ההריון הזה עבר בשלום
אבל עכשיו. למה שוב?
זה אומר כל פעםן ללכת לשרותים ולבדוק את התחתונים. זה אומר חרדה לאורך כל ההריון, זה אומר כל הזמן אכזבה מהגוף שלי שהוא קונטיינר דפוק ולא מצליח להחזיק הריון. וזה בעיקר, אומר פחד, חרדה דאגה, ועוד פחד חרדה ודאגה.
לא רוצה את זה שוב. לא רוצה את זה שוב. בבקשה. לא רוצה את זה שוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה