שבוע ארבעה עשר - עדיין

השבוע הזה לא זז, אני קוראת מה צפוי לי בשבועות הבאים, כל פעם כמה שבועות קדימה וזה משום מה מסרב לעבור. הכל תקוע.

אתמול בכיתי משטות. אני אפילו לא זוכרת מה זה היה שכל כך העליב אותי ובכיתי.
מפגרת.

ברור לי שאלו ההורמונים שמשגעים אותי, ברור לי שאני מופרעת בכל קנה מידה ושהתגובה שלי לא הגיונית ולא פרופורציונאלית למה שקורה אבל אני לא מצליחה לעזור את זה.
סרטים טפשיים מרגשים אותי, סופים עצובים עושים לי בוקס בבטן, וכשמישהו מבני הבית אומר לי משהו שאולי יכול היה להתפרש בסיטואציות מאוד מסויימות כמשהו שאולי עשוי לפעמים להעליב אני נעלבת עד עמקי נשמתי. ובוכה.
זה מוזר, אפילו תוך כדי, תוך כדי ההתיפחויות אני אומרת שאני יודעת שאני מפגרת ולא מצליחה לעצור את זה.

אני מקנאה, אני מקנאה בבעלי שיש לו עדיין את החופש לצאת ולבוא כרצונו. שהוא יכול לצאת לבלות בפאב מעושן עד השעות הקטנות של הלילה ואני עם כל השפעת חזירים המחורבנת הזו וקבוצת סיכון וכולי מפחדת לשהות במקום שיש בו יותר משלושה אנשים.
אני מקנאה בו שהוא חופשי לעשות מה שבא לו, לאכול מה שהוא רוצה, לבלות מתי ואיך שהוא רוצה. הוא יכול לשתות, לעשן ולהנות ואני מתחילה מעכשיו את תהליך הכבילה האיטי והמתסכל אל התינוקת הזו שעדיין לא נולדה.

אז אני מקנאה, ונעלבת וכועסת וגם מאושרת ושמחה וגם חרדה ודואגת וכל קשת הרגשות עוברת עלי כל הזמן וקיימת בי כל הזמן וזה משגע לי קצת את היכולת לחשוב בצורה הגיונית.

זכרתי שזה כך, ידעתי שזה כך, לא חשבתי שעד כדי כך.

ועדיין, אני מנחמת את עצמי בידיעה שיכול להיות הרבה יותר גרוע.