שבוע שישה עשר

עשינו סקירת מערכות ראשונה. בעלי בא איתי. זו פעם ראשונה שהוא רואה את מה שיש לי בבטן. הוא היה קצת בשוק. עד עכשיו הוא הצליח להתעלם מההריון הזה.
יש עשר אצבעות, בכל אחת מהגפיים. ספרנו, יש לב עם חדרים ומוח מחולק, יש כליות ועוד כל מני איברים פנימיים, יש עיניים ואישונים ושפתיים לא שסועות, בסך הכל יש את כל מה שצריך.

כשהרופא הגיע לאזור האגן הוא שאל אותנו אם יש ילדים בבית ומה הם, אמרנו כן, יש, שני בנים.
הוא שתק, לא אמר כלום. ואני ניסיתי להבין אם מה שאני רואה זה משהו או כלום. יש או אין שם משהו בין הרגליים. לעזאזל.

אבל שתקתי, לא אמרתי כלום וחיכיתי לרופא.

הוא שלח אותנו לעשות סיבוב ולחזור מאוחר יותר, אין מספיק תנועות, ולמרות שאכלתי חבילת שוקולד ושתיתי תותית ונקטר מנגו ועוד איזה משהו זוועתי אחר, הוא לא היה מרוצה מכמות התנועות. אז אכלנו גלידה וחזרנו והוא בדק עוד קצת ועדיין לא אמר.

רק בסוף, בסוף בסוף בסוף, אחרי שכבר התלבשתי, הוא אמר:

"שני בנים אה... טוב, עכשיו יש לכם בת"

נתתי צווחה קטנה, והוא ובעלי הסתכלו עלי כמו על מפגרת.
לא העזתי לקוות. גם עכשיו אני לא מעיזה לקוות, אני אחכה לסקירה השניה, או למי שפיר אם אחליט לעשות כדי להיות בטוחה לגמרי שזו בת. לא הגיוני.

ויחד עם הידיעה הזו התחילו לעלות לי גם כל מני חרדות.
לא יכול להיות הכל טוב, אם זכינו בבת, אז בטוח משהו לא בסדר איתה.

בשיחה עם הרופא אחרי הסקירה הוא אמר שיכול להיות וקיים חשש לריפלוקס בדרכי השתן. הוא לא הסכים להסביר לי מה זה כדי לא להפחיד אותי, ואני ניסיתי להסביר לו שחוסר ידיעה מפחידה אותי הרבה יותר מידיעה. אני צריכה להיות מוכנה לגרוע מכל, ואז כשקורה משהו טוב יותר אני מרוצה. בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים אני יוצאת מרוצה. זו שיטה טובה מאוד לדעתי.
הוא אמר שהסיכויים קטנים ושזה רק חשש לחשד ושלח אותי הביתה.
אז בדקתי ברשת, כמובן.

זה פתיר, במקרה הכי גרוע נדרש ניתוח קטן אחרי הלידה.
אני נושמת לרווחה. אם זו הצרה שלנו אני מקבלת אותה בשתי ידיים.

הוא לא היה כל כך נחמד אבל מאוד מקצועי.