הן עדיין לא הגיעו, התשובות.
מישהי שעובדת עם בעלי צלצלה לבית החולים ובדקה, אמרו לה בטלפון שהכל בסדר. לא יודעת, אני צריכה לראות את זה בנייר. ראיתי את המזכירה שיושבת שם והיא לא עשתה עלי רושם של בחורה אינטיליגנטית במיוחד.
אני רוצה תשובות, כתובות.
ומעבר לזה כל העניין מתחיל להמאס עלי, היתה לי השבוע נפילה ענקית, כנראה של הורמונים. לא בא לי כלום, רציתי להכנס למיטה ולהעלם, אבל לא נוח.
בעלי יוצא, מבלה, חוגג, פתאום בגיל ארבעים הוא הפך מחיית ביית שמחוברת למחשב ולטלויזיה לאיש חברתי וחברותי. הוא עושה את כל מה שתמיד רציתי לעשות איתו ועכשיו אני לא יכולה. וזה מתסכל אותי.
מתסכל אותי שהוא יכול, שהוא עושה, וזה שילוב של הקנאה בו מצד אחד יחד עם שמחה ענקית על זה שסוף סוף הוא יצא מהקליפה והתחיל להיות סוציאלי יותר.
אבל ראבק, למה עכשיו?
הוא אומר שזה משבר גיל ארבעים שלו, לעזאזל, נו יופי. הכניס אותי להריון והחליט לצאת למשבר בלעדי.
אני מקנאה, אני רוצה את הגוף שלי בחזרה, אני רוצה את החופש שלי בחזרה, אני רוצה את החיים שלי בחזרה, ואני יודעת שזו רק תחילתה של הדרך ושהיא עוד ארוכה ומייגעת ולא נגמרת כשההריון נגמר, ואני רוצה את התינוקת הזו, מאוד, אבל אני ניגשת לזה קצת כמו אל מלחמה, חמושה בכלים, חמושה בניסיון לעשות לעצמי הכנה רגשית לזה, חמושה. מלחמה של תשעת חודשי הריון, שנה הנקה וכמה וכמה שנים של השתעבדות מוחלטת יותר או פחות.
אני מאוד רוצה אותה, מאוד, אבל אני גם רוצה את עצמי.
בשבת שוב ארחנו, מלא ילדים ובלגן ורעש, אני אוהבת את זה אבל זה מתיש. אני נהנית לארח וכיף לי שהבית מלא, אבל זה מעייף.
הכל השבוע קצת מעייף אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה