תוצאות העמסת הסוכר הראו שאני סכרתית. מאוד סכרתית, ברמה של להתחיל להזריק אינסולין ומייד.
לא קיבלתי את זה. מחיתי נגד זה, נלחצתי מזה מאוד, אבל גם התחלתי לקרוא והתחלתי דיאטה מתוך כוונה שאולי זה מה שיעזור לי לעצור את הסוכר.
התוצאה היתה 204 שזה גבוה מאוד ובעיקרון לא מחייב העמסת סוכר נוספת של מאה מ"ג כדי לבדוק חד משמעית אם יש או אין סכרת.
הרופא שלי, יבדל לחיים ארוכים, ניסה להרגיע אותי, לא בהצלחה מרובה, ואמר לי "תסתמי את הפה ולכי לעשות את הבדיקה השניה" כשאמרתי לו שבעצם אין צורך ואיפה מוצאים מד סוכר ואיך אני משיגה תור לדיאטנית הכי מהר וכולי.
אז עשיתי, ביום רביעי שעבר, והתוצאות היו טובות, לא גבוליות, אלא טובות, אין לי סכרת.
עברו עלי יומיים נוראיים כשהייתי בטוחה שכל החודשיים הבאים הופכים להיות בסימן של שתי כפות אורז לארוחה.
אורז מלא כמובן.
אני מלאת הערכה לכל הסכרתיות, ובכלל לכל הסכרתיים באשר הם שחיים כך כל הזמן. זה לא פשוט. למרות שמנסים לעשות כאילו זה לא נורא, ואין בעיה וכולי. הריון וסכרת, חשקים של הריון, רעב של הריון וסכרת, זה ממש לא פשוט.
אתמול, כשעשיתי טיול עם הכלב קלטתי שאני לא זוכרת את עצמי בלי ההריון.
אני זוכרת שבתחילת ההריון הרגשתי שהגוף שלי נחמס ממני, שיש משהו שמשתלט לי על חוש הטעם, על העייפות, על הרצונות, על ההתנהגות. לא מצאתי את עצמי בתוך השינויים האלו. אתמול פתאום קלטתי שאני לא זוכרת את עצמי. לא זוכרת איך הייתי, לא מרגישה כבר את המלחמה הזו שהיתה לי בהתחלה בין מי שהייתי לפני ההריון למי שאני ההריונית.
זה מוזר להסביר את זה, אבל זה הגיוני כשחושבים על זה אבולוציונית. תשעה חודשים של הסתגלות נותנים לנו. ואתמול פתאום קלטתי שואללה, איבדתי את עצמי לחלוטין. ויצרתי עצמי חדשה. הריונית, אמהית, מוכנה לוותר על הכל למען וכולי.
אתמול גם נשמתי אליה, לעזאזל. אמרתי לעצמי שזה לא יקרה, אבל במסגרת הבונדינג המעצבן הזה של אם עובר, ובמסגרת זה שהיא נחה קצת יותר מדי זמן נשמתי אליה, והיא זזה. זה טפשי, כל הניו אייג'יות הזו של לנשום אל העובר, להרגיש את החיבור, לדמיין את השדות הירוקים, זה טפשי, ואני עושה את זה וזה עובד. אני, הצינית, המפוכחת, שרואה הכל וצוחקת על זה. אמאלה... לא רחוק היום שבו אתלהב מקקי ירוק...
מצד שני, כשאני חושבת על זה, בצורה מושכלת יש בזה בהחלט משהו מדהים. איך הגוף מתכונן, מתכוונן, מכין את עצמו, מלמד את עצמו שהנה, אוטוטו זה מגיע, עוד שניה, ההתמסרות המוחלטת הזו, איבוד העצמי השלם, המהפך מאדם, להורה. עוד רגע זה מגיע, וכדי שזה לא יבוא בבום, לאט לאט לאט הגוף שלי מכין אותי לזה. משנה לי את ההעדפות, משנה לי את המחשבות, משנה לי את צורת ההסתכלות על דברים. כופה עלי מזונות מסויימים ושעות שינה מסויימות. וזה מוזר, מאוד מוזר, לנסות לראות את זה מהצד כשאני כל כך בתוך זה.
