ביום שלישי שעבר עשינו סקירה שניה.
וידאנו, כמו שביקשו בבדיקת מי השפיר את מין התינוק, תינוקת שלנו, ועל פניו כמו שזה נראה כרגע הולכת להיות לי בת. לנו בת. אמאלה.
עדיין יש כל מני דברים שגורמים לי לחרדות, הכליות (אגנוני הכליות) מוגדלים קצת וזה חשש לחשד של ריפלוקס. וגם היא גדולה מאוד. בשבוע וחצי מהגיל האמיתי שלה.
מצד אחד זה מזל כי אני לא אצטרך להוציא אותה כדרך הטבע... מצד שני זה מחשיד לסכרת הריון והדוקטור שבדק אותי אמר לי לעשות מייד העמסת סוכר.
זה העמסת סוכר (כי מעמיסים סוכר על המערכת) או המסת סוכר (כי ממיסים סוכר בגוף)? כך או כך זו בדיקה מגעילה.
דיברתי עם הרופא שלי שלקח את ההיסטריה של הבודק בערבות מוגבלת ואמר לי לעשות בדיקה רגילה ולא עם כמות מוכפלת של סוכר, זה קצת מנחם למרות שעדיין לא קיבלתי ממנו את ההפניה...
אני כל הזמן שוכחת. כל הזמן שוכחת. מזל שעכשיו אני כותבת ולכן נזכרת להתקשר אליו כדי להזכיר לו לשלוח לי את ההפניה לבדיקה.
בשבת יצאתי עם הילדים ליום במרכז שבו ביקרנו כל מני ופגשנו כל מני. לקח לנו המון זמן לצאת מהבית כי כל הזמן שכחתי דברים וחזרנו. בסוף, כשכבר היינו בחצי הדרך למרכז גיליתי ששכחתי עוד משהו ועצרנו בצד כדי לקנות. אפילו הילדים כבר צוחקים עלי שאני שוכחת הכל.
בשבת גם פגשנו את הבנות מהלימודים. היה נחמד לראות את כולן אחרי הרבה זמן, לשמוע מה כל אחת עושה ואיך הולך לה. היה נחמד לשייך את הילדים לסיפורים על הילדים.
לקבל רעיונות וטיפים ולבנות שעורים יחד. מאוד נהניתי.
זו הפכה להיות משימה מתישה למדי לזכור, או לנסות לזכור דברים.
אני עם תזכורות על גבי תזכורות בפלאפון, פתקים בכל מקום והכל, עדיין לא עוזר לי. כל הזמן אני מסתובבת בתחושה ששכחתי משהו מאוד חשוב.
מישהי שעובדת איתי ילדה בשבוע שעבר בניתוח קיסרי, אלקטיבי כי הוא השלישי שלה. כמו אצלי.
היא איכשהו, ולא ברור לי איך הצליחה להתעלם מזה שהיא עם תאריך לניתוח בימים שקדמו לניתוח. אבל אחר כך כשדיברתי איתה היא אמרה לי שהיא זכרה כמה זה כואב אבל לא זכרה עד כמה.
היום היא כבר כמה ימים אחרי וההרגשה שלה משתפרת כל הזמן, אבל עדיין, זה כואב, וזה ג'יפה וזה מגעיל ואני לא רוצה את זה.
אני לא מצליחה להבין נשים שבוחרות ללדת בניתוח. אני מצטערת ויסלחו לי כולם, אני פשוט לא מצליחה להבין את זה.
בלידה השניה הייתי עם צירי לחץ, כאב, אבל זה כאב עם תכלית. ועדיין גמרתי את זה בניתוח. הידיעה מהיום הראשון שזה יגמר בניתוח משגעת אותי. אני כולי בהתנגדות לזה.
דיברתי על זה אתמול עם הילדים, הם שאלו למה אני לא רוצה ניתוח, וניסיתי להסביר להם, אז הם שאלו אז למה נכנסתי להריון, והסברתי להם שזה לא קשור, שהייתי רוצה את ההריון הזה גם אם הייתי צריכה לוותר על יד בשבילו, ועדיין, הניתוח מבאס אותי.
זה יעבור, אני אעבור את זה, אני יודעת (לא שיש לי ברירה עכשיו) ועדיין, אני שומרת לעצמי את הזכות לקטר כל הדרך אל הקצביה. וגם קצת אחר כך.
לפחות אני מתנחמת בזה שהיום הם עושים את זה עם פחות נזקים ממה שהיה לפני אחת עשרה שנים. (ואני לא בודקת אם ההשערה הזו נכונה, נוח לי איתה)
דיכאתי את עצמי מספיק עכשיו.
שששש.... די.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה