שבוע שלושה עשר

החלטנו לספר למשפחה. יש לאבא שלי יום הולדת וזו הזדמנות טובה לספר לכולם. הילדים גם התחילו להתלונן על זה שאמא תמיד עייפה וזה מעצבן. לא חס ושלום לדאוג לי, אלא להתלונן... ובכלל, זהו, שליש ראשון עבר, הסכנה להפלה קטנה מאוד, קדימה מספרים.

ארוחת צהריים במסעדה ביפו ובסוף האוכל כשנותנים מתנות אני נותנת לאבא שלי מכתב שמבטיח מתנה בעוד חצי שנה, משהו מתחכם כזה. לוקח לו זמן להבין. אמא שלי מבינה מייד. והילדים שניה אחר כך.
הקטן מוודא שאני לא הולכת עכשיו לבית החולים וכשאני מבהירה לו שלא הוא שמח. אמא שלי עם דמעות. וכשאנחנו יודרים במדרגות מהמסעדה היא דואגת שלא אפול. שניה לפני זה יכולתי לעלות ולרדת אותן כרצוני אבל עכשיו, כשאני מגדלת לה נכד או נכדה בבטן צריך לשמור עלי. אני מאוד משועשעת מזה.

אתמול וגם היום היא התקשרה לשאול איך אני מרגישה. צחקתי עליה קצת ואמרתי שזה נורא כיף לי, טלפון יומי, אבל לא צריך להגזים...

הילדים סיפרו לכווום בבית הספר ביום למחרת. והיום כבר שני אנשים שאני לא כל כך מכירה ביישוב אמרו לי מזל טוב. שמועות עוברות מהר...

עכשיו עוד יותר מקודם, אני מקווה שהכל בסדר ונעבור את זה בשלום.
אין לי כוח וחשק לכל המנחמים שיגיעו אם חס ושלום יקרה משהו.

השבוע גם יש לי סקירת מערכות ראשונה. הטריפו אותי בקופת החולים עד שנתנו לי את האישור, המון טלפונים ושיחות והבהרות.
אני זקנה, אוטוטו ארבעים, מגיע לי מהקופה סקירת מערכות ראשונה ושניה ומי שפיר. למה זה צריך לגרור כל כך הרבה בירוקרטיה של פקידים?

אבל בסופו של דבר זה הסתדר וקיבלתי את האישור.

שבוע שנים עשר

לא קרה כלום. השקיפות העורפית שעשיתי בשבוע שעבר הורידה את סיכויי לתסמונת דאון מ1:120 ל 1:450. כלומר השקיפות העורפית היתה תקינה וזו רק הזקנה שפוגעת בסיכויים שלי.

אני חוצה את הדרך אל השליש השני בבטחה.

כל פעם אני בודקת באתרים באיזה שבוע אני, מה מצב העובר וכולי. ומגלה שהזמן לא עובר.
הדימום הפסיק לגמרי, ונעלם. אני עדיין בודקת כל בוקר ומקווה שלא יחזור.
בסך הכל למעט העיפות שלא מפסיקה להציק אני מרגישה טוב מאוד.

גיליתי שיש מאכלים שלא כדאי שאוכל. דברים מטוגנים הם מחוץ לתחום, לחם, עדיף שיהיה מלא. כל הבחילות שלא היו לי בחודשים הראשונים פתאום החליטו לצוץ עכשיו. לא משהו נוראי אבל הרגשה כזו של איכסה קלה. אם אני מתפתה חס ושלום לאיזה בורקס אני עם צרבת כל היום. אם אני אוכלת לפני עשר בבוקר, כל הבוקר יש לי בחילה. אז אני מקשיבה לגוף המשתנה שלי ולומדת מה מותר ומה אסור.

קמח מלא, לא מתוק מדי ולא מטוגן.
בלי שמנת ובכלל בלי יותר מדי שומן
בסוף עוד אהיה בריאה מכל ההריון הזה.

זה מדהים איך זה משתלט עלי. אני מנסה לזהות את עצמי בתוך כל השינויים האלו שאני עוברת. השינוי בטעם, השינה המרובה, הצמא האינסופי. הגוף שלי משתנה וזה לא תלוי בי. זה מוזר וזו דרכו של ההריון להכין אותי לזה שהחיים שלי כבר לא שלי. יש לי אחריות למשהו אחר שגדל ומתפתח לי בבטן, אני כבר לא קובעת מה נכון ומה לא נכון מה צריך ומה לא צריך.

הגוף שלי מחליט בשבילי.

שבוע תשיעי

יצאתי לטיול.
הדימום הפסיק לגמרי, אז החלטתי לצאת.
ביום הראשון היינו במסלול עירוני. הקפדתי לשבת הרבה, כל פעם כשהיו הסברים. ובערב כשכולם יצאו לבלות אני פרשתי לישון. למחרת במסלול ההליכה כבר ויתרתי ונשארתי באוטובוס. אמרתי שאני לא מרגישה טוב. וזה עבר בשלום.
עד הרגע האחרון עוד התלבטתי אם לצאת למסלול או לא. בדיעבד אני שמחה שלא יצאתי. אשת סוד שלי בעבודה שיודעת שאני בהריון אמרה שהיה מסלול לא קל ומזל שלא יצאתי.

אז שכבתי בשמש בתא המטען של האוטובוס, שרועה על התיקים. הנהג של האוטובוס שכב בצד השני של תא המטען וישן. ואני קראתי. היה לי יום מקסים. נהניתי מאוד. השמש היתה נפלאה, לא חמה מדי ולא קרה והיום עבר בנעימים.

בסוף המסלול ירדתי לחכות להם ליד הבריכה שהיתה שם. לקח להם זמן להגיע, ונהניתי שוב מהנוף ומהשקט.

אני שמחה שיצאתי גם לטיול הזה. וזהו. עכשיו צפויים כמה שבועות של שקט...
בינתיים אני מרגישה טוב. באמת טוב. חוץ מהעיפות הבלתי נסברת הזו אני שורדת את זה יחסית בשלום.

שבוע שמיני - עדיין

היה נפלא (-:

סופשבוע נהדר של בילוי עם חברים טובים. אוכל טוב ומנוחה.
ביום שישי בכל לא היתה בעיה. רוב הזמן שרצנו באותו מקום, הילדים התרוצצו והעסיקו את עצמם ואנחנו ישבנו, קישקשנו ודיברנו. והיה פשוט כיף לראות את כולם.
בשבת הוחלט לעשות טיול, התחלקנו בין מכוניות של אחרים, הילדים מאוד שמחו על זה ונסענו. את המסלול לא עשיתי, נשארתי מאחורנית וחוץ מחדת עין אחת אף אחד לדעתי לא שם לב שזייפתי.
אחר כך הלכנו לאכול וחזרנו הביתה.
היה סופשבוע מעולה, אני שמחה שיצאתי.

הדימום כמעט נגמר לגמרי. מה שיש עכשיו זה קצת הפרשה חומה כזו. הרופא שלי אומר שזה עדיין נחשב דימום אבל אני מרגישה טוב ודי אופטימית. אולי זה בהשפעת סוף השבוע הנפלא שהיה.

בסוף השבוע הזה צפוי לי טיול של העבודה. הכל כמובן חייב ליפול יחד. כולם מנסים לתפוש את שבתות השמש האחרונות לפני החורף... אפשר לחשוב איזה חורף יש לנו...
זה כבר טיול טיול. מסלול.

נראה איך יתקדם השבוע ולפי זה אחליט אם לצאת או לא.

שבוע שמיני

הדימום נמשך כבר שלושה ימים אבל נראה לי שהוא נחלש, גם ההתכווצויות הרבה פחותחזקות ותכופות. אני כל בוקר בודקת את התחתונית לראות מה קורה שם. על יחסי מין אין מה לדבר בכלל. לא שיש לי כוח לזה. גם כך אני בשלה ללכת לישון בשבע בערב.
אני עייפה, עייפה עייפה עייפה.
בחילות והכאות תודה לאל אין לי, אבל העייפות הזו. אני שעד לפני חודש הייתי חיית לילה לא שורדת את שעת השינה של הילדים ונרדמת לפניהם.
לא ברור לי איך הם לא שואלים שאלות. איך זה מתקבל אצלם שאמא הולכת לישון בשבע וחצי שמונה בערב.

בבקשה, שהדימום לא ימשך אני לא רוצה את זה.

בסוף השבוע יש מפגש של חברים מהצבא. אחת לכמה חודשים אנחנו עושים סופשבוע יחד. אף אחד עוד לא יודע שאני בהריון ואני תוהה איך אני אשרוד את זה עם זה שאני אמורה להיות בגדול בשכיבה.
בהתחלה התלבטתי מאוד אם בכלל לצאת, אבל בסופו של דבר החלטתי כן לצאת. בעלייקח אותנו, אותי ואת הילדים לשם. כך שלא אצטרך לנהוג, הוא ישאר איתנו עד הערב וזה יאפשר לי לנוח. בשבת אני אתחמק איכשהו מהטיול המתוכנן.
כן סיפרתי לשניים, מהחברים הטובים יותר שבחבורה. הם שמחו מאוד בשמחה שלי והבטיחו לחפות עלי.

אני שמחה שאני יוצאת לזה.

שבוע שביעי

אני מדממת. לעזאזל.

לא משהו חזק, לא משהו רציף אבל יש הפרשה חומה דמית ואני מרגישה התכוצויות של הרחם.
אוף.

בשני ההריונות הקודמים דיממתי רוב ההריון. זה התחיל בשבוע שמיני בערך בהריון הראשון, והשכיבו אותי לשבוע. בבית, מנוחה. השכיבה הזו באוגוסט לפני אחת עשרה וחצי שנים עלתה לנו 10000 שח כי אחרי יומיים הודעתי לבעלי שאם לא קונים מזגן אני לא משתגעת. אז קנינו. והדימום עבר רק כדי לחזור שוב אחרי שבוע של שקט.

צו להשכיב אותי שוב אבל אני בתמימות של הריון ראשון ואופטימיות אמרתי לא. אין מצב שאני שוכבת מעכשיו ותשעה חודשים קדימה. אז חזרתי לעבודה.
הייתי קמה בבוקר הוכת לעבודה יושבת מול המחשב עם הרגליים למעלה, חוזרת הביתה ונשכבת. כפיתי על עצמי הריון בלי תנועה, עם מינימום מאמץ. אבל ההריון עבר בשלום ונולד לנו ילד מקסים.
בהריון השני שוב, אותו סיפור, איפהשהו בין השבוע השביעי לשמיני התחלתי לדמם. גם הפעם הרופא אמר י לשכב, אבל למודת ניסיון לא שכבתי. כן הורדתי הילוך, כן נחתי הרבה (זה לא היה פשוט עם יד בן שנתיים בבית) ניסיתי לנסוע כמה שפחות, איכשהו נסיעות ארוכות הגבירו לי את הדימום, ולנוח כמה שיותר. גם ההריון הזה עבר בשלום
אבל עכשיו. למה שוב?
זה אומר כל פעםן ללכת לשרותים ולבדוק את התחתונים. זה אומר חרדה לאורך כל ההריון, זה אומר כל הזמן אכזבה מהגוף שלי שהוא קונטיינר דפוק ולא מצליח להחזיק הריון. וזה בעיקר, אומר פחד, חרדה דאגה, ועוד פחד חרדה ודאגה.
לא רוצה את זה שוב. לא רוצה את זה שוב. בבקשה. לא רוצה את זה שוב.

שבוע רביעי - עדיין

הייתי אצל הרופא. בעלי לא בא איתי. עבודה.
בהתחלה ישבתי מולו ודיברנו על כל מני דברים. הוא שאל איך אני מרגישה, שאל איך בעלי מרגיש, התעניין בשלומם של הילדים וכולי.
ואז, אחרי זמן שנראה לי כנצח העלה אותי על המיטה ועשה לי אולטרהסאונד.
האולטרהסאונדים בשלבים הראשונים של הריון הם פויה. אולטרה סאונד וגינאלי. לא כיף
על המסך השחור של המוניטור שלו היה בהתחלה שקט, אחר כך הופיעו שם כל מני כתמים לא ברורים והיה לי נדמה שאני רואה אולי תנועה, קטנה, קצבית.

"את רואה את זה? הוא שאל. ואני ניסיתי להסתכל קצת יותר חזק.

יש דופק.

פולסים מהירים כאלו של תנועה על המסך המטושטש שלו.

התרגשתי. מאוד התרגשתי, כשיצאתי משם התקשרתי לאיש שלי וסיפרתי לו שזה כנראה אמיתי.

פתאום עלו לי שוב תהיות בשביל מה היינו צריכים את זה, מה היה לנו רע בזוגיות המתחדשת שלנו. ושוב אותן שאלות, לחזור עכשיו לפיפי קקי ולילות בלי שינה? אבל זה כבר לא בידיים שלי, בבטן מתחיל לצמוח לי משהו, בגודל של כלום ורבע, אבל עם פוטנציאל.
אני מנסה לשכנע את עצמי להאמין שהכל יהיה בסדר. ולא רק לקוות שהכל יהיה בסדר.

שבוע רביעי

כל העניין הזה של ארבעים שבועות הריון הוא פיקציה. מודדים אותם מיום הוסת האחרונה כך שעכשיו, אני למעשה בשבוע הרביעי של ההריון בשעה שיש לי תכלס הריון בן כמה ימים בלבד.
זה מוזר. אבל זה רווח נקי.

הציצים גדלו לי, והפטמות רגישות. הדבר הראשון שגדל זה הציצים. אוף. אבל זה רק מאשר את זה שכנראה יש הריון והגוף שלי מכין את עצמו. אני עדיין לא ממש מאמינה.
בעלי דוקא מבסוט.

אני מקווה לטוב ביותר, אבל מכינה את עצמי לגרוע. אני לא צעירה, אז הסטטיסטיקה נגדי. אבל היי. הצלחנו. ואייי.

איזה פחד.

יאללה קדימה

זה לקח זמן
זה לקח הרבה מאוד זמן.
אחרי שני בנים רצינו בת אז קראתי בכל מני מקומות ברשת כל מני מתכונים לבנות.
אני יודעת. זה הגדיל י את הסיכויים לבת בערך בחצי אחוז, אבל ניסיתי. התחלתי למדוד חום כל בוקר כדי לעקוב אחרי הביוץ שי, ספרתי ימים מוסת לוסת, בימים שבהם היה סיכוי להכנס להריון הקפדתי לא להנות מדי כדי לא לשנות את החומציות של הנרתיק וכולי.
לא הסכמתי לכפות על עצמי את הדיאטה הסזיפית שמבטיחה תוצאות. זה נרא הלי מוגזם, לא להנות ממין וגם לא להנות מאוכל, גדול עלי. אבל ניסינו, וניסינו, ועוד חודש, ועוד אחד, והריון לא קרה.

כבר התחלתי לחשוב שאני זקנה מדי, שהוא זקן מדי, שמשהו לא בסדר. אפילו חשבתי שהעולם אומר לי שכנראה לא כדאי, אבל החלטנו שממשיכים לנסות עד שאני בת ארבעים. יקרה יקרה, לא יקרה, כנראה באמת העולם אומר לנו משהו. ואולי הגיע הזמן שנעבור לשרואלים ונתחיל לעשות מדיטציות.

הרופא שלי לא היה מודאג, חכי, זה לוקח זמן. את לא צעירה. אבל אני לא דואג.
אבל הסביבה, שידעה שאנחנו רוצים תינוק דאגה לשאול מה קורה, ואם יש התקדמות, ואולי כדאי שנלך לבדוק למה א קורה כלום ואולי "נעזור" קצת לתהליך הטבעי.

הפריות לא באו בחשבון, לא רצינו להכניס את עצמינו להזרקות של הורמונים וכולי, אבל עשיתי צילום רחם (חוויה לא נעימה בעליל) והוא עשה בדיקת זרע (חוויה לא נעימה בעליל גם לו) וחשבנו אולי כדאי כן לתת תמיכה קטנה לתהליך, לא הורמונים, אבל אולי השבחת זרע והזרקה שלו פנימה.

כמו כל ההחלטות גם זו לקחה לנו זמן, ובסופו של דבר קרה ששנה וקצת אחרי שהוצאתי את ההתקן הוסת שלי אחרה.

אין אצלי כאלו דברים. זה לא קורה. כמו שעון כל 28 ימים באותה שעה ובאותו יום בשבוע היא הגיעה. ופתאום, איפהשהו אחרי סוכות, אין.
דממה.
שקט.

אמאלההה איזה פחד.

בעלי היה בחו"ל במסגרת העבודה ולי לקח יום או יומיים לקנות את הבדיקה הביתית ולעשות אותה.
כתוב שם, בבדיקה, שצריך לחכות דקה. תוך כמה שניות התשובה הופיעה לי בצורה חדה וברורה על המסך הקטן.
אני בהריון!!!

צילמתי את המקל הקטן, צילמתי אותו שוב כי התמונה הראשונה לא יצאה טוב, ושוב כי לא ראו במדוייק, ושלחתי לו הודעת סמס עם התמונה.

מה עושים עכשיו???

הרופא שלי אמר לי לחכות עד יום חמישי ולעשות בדיקת דם, לבדוק את הורמון ההריון. עשיתי, אמרתי לו את התשובות בטלפון והוא אמר שאם זה הריון אז הוא מאוד צעיר. כאילו דה... ברור שצעיר, אני יודעת שצעיר, בסך הכל אני עם איחור של כמה ימים. הוא אמר לחכות עד יום ראשון ולעשות שוב את הבדיקה. חיכיתי עד יום שני, ועשיתי אותה שוב, הפעם, הערכים היו חד משמעיים. אני בהריון.
הוא אמר לי מזל טוב, וקבע איתי פגישה אחרי שבוע.

ארבעים בארבעים

אני זוכרת במדוייק את הסיטואציה שבה הודיע לי בעלי ש"הולכים על זה" ישבתי על האסלה בבית החדש עסוקה בעניניי כשהטלפון צלצל ועניתי לו

"הי מותק" (תודה לאל על המספרים המזוהים)

"יאללה, קדימה, נלך על זה" הוא אמר לי.

"על מה?" שאלתי לא מבינה למה הוא מתכוון.

"את יודעת על מה, נו. על זה... מה שאת רוצה... נו... תינוק..."

השתנקתי, אני הייתי מוכנה בשבע השנים האחרונות "ללכת על זה" לו זה לקח קצת זמן. הוא רצה שקודם נסיים לבנות את הבית, מה שלקח שלוש שנים בערך, נתארגן ביישוב החדש וכולי. פרה פרה. ובכלל למה למהר, יש לנו שני ילדים נפלאים מקסימים ונהדרים. בשביל מה צריך עוד אחד.

אחר כך, ככל שהם התבגרו המשמעות של תינוק חדש הפכה להיות גם ויתור על החופש שזכינו לו בשנים האחרונות. כבר אי אפשר לצאת לאן שרוצים מתי שרוצים, אפשר לקחת ספר ליד ולקרוא אותו, ישנים כל הלילה, כל מני פריוילגיות שתינוק חדש יקח מאיתנו.

מצד שני, ה"גדולים" כבר לא ממש צריכים אותנו ופתאום הבנו שהנה, עוד שניה והם עוזבים את הבית, והנה, עוד רגע ואנחנו כבר באמת זקנים מדי בשביל הריון ולידה, ואם נחכה עוד קצת עד שיהיה לנו מספיק כסף, עד נסתדר בעבודה ועד שנוכל להתפנות באמת לגידול עוד ילד נהיה בנ שישים.

בררתי איתו טוב טוב באותה שיחה ובעשרות השיחות שבאו אחריה שהוא באמת רוצה את זה. שזה לא בשבילי ובגללי, לא הייתי מוכנה לקחת על עצמי לבד את האחריות ללילות בלי השינה, להוצאות הנוספות בתקציב (בגיעה ישירה בסעיף בידור בתקציב שלנו שמאוד חשוב לו) וחס וחלילה את האחריות על זה שמשהו לא יהיה בסדר.

לקח לי עוד כמה חודשים להוציא את ההתקן, פתאום, אחרי שהוא הסכים, לא הייתי בעמדה המשוכנעת משכנעת שהייתי בה בכל השנים קודם. פתאום גם אני הבנתי שזה עומד להיות שינוי, ולא סתם שינוי, שינוי אמיתי ומהותי במבנה המשפחה שלנו. פתאום גם אצלי התחילו תהיות. למה בעצם, בגיל ארבעים אני צריכה לחזור למסיבות החגים בגן, לשיחות ההורים על פיפי צהוב וקקי ירוק, למה אני רוצה לחזור לכבלים האלו אל יצור חסר אונים תובעני ודי נודניק. למה היום, ממרום המבט הציני המפוכח שלי, על הורים שמתלהבים מכל פלוץ של התינוק המתוק שלהם, אני רוצה לחזור לאותו מקום ולהיות שם בעצמי.

מה יקרה לי, לחיים שלי, לקריירה שלי לחיי החברה שלי. החברים שלנו בגילינו, עם ילדים גדולים כבר, מה זה יעשה לחברות אם אנחנו פתאום לא נוכל לעשות כלום בגלל שיש לנו תינוק.

אבל, אחרי הרבה לבטים, ועוד כמה דחיות בסופו של דבר הוצאתי את ההתקן והתכוננתי נפשית להריון הקרב.